שאלה זו לקוחה מהמנחת חינוך בס' קמ"ח (איסור שתית דם) אשר שואל זאת. אף מדגיש שם ששיעור שתיית משקאות האסורים בעלמא הינו בוודאי רביעית ולא כזית, וכמו שמשמע מהרמב"ם בהלכות שבועות שכתב (פרק ד' הל' ד') "וכמה ישתה ויהא חייב, יראה לי שאינו חייב עד שישתה רביעית כשאר איסורין" (הרי ששאר שתיית איסורי תורה – כל היכא שלא כתוב במפורש אחרת – שיעורם ברביעית לא בכזית). ואם כן התירוץ צריך להתמקד מה שנא איסורי חמץ, דם ותרומה, שמשום מה שיעור שתייתם בכזית, ולא כבכל מקום ברביעית.

דעת המנחת חינוך נוטה לומר שכל הנראה כל היכא שנכתב האיסור בלשון "אכילה" אף שיעור שתייתו בכזית ולא ברביעית ככל מידי דאכילה. ולכן חמץ ("לא תאכל חמץ", "כל מחמצת לא תאכלו"), ודם ("וכל דם לא תאכלו"), ותרומה (ואיש כי יאכל קודש בשגגה") שנכתב בהם אכילה אף שיעור שתייתם בכזית. ומאידך איסור שתיית יין בנזיר נכתב להדיא בלשון "לא ישתה" לכן שיעורו ברביעית כדעלמא בשאר משקים האסורים..

אלא שצריך עיון ממעשר שני שאף שם נאמר לשון אכילה "לא תאכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תרושך ויצהרך", ולמרות כן כתב הרמב"ם ששיעורו ברביעית ולא כזית. ונשאר על זה המנחת חינוך בצ"ע.

יש שישבו קושיא זו ממעשר שני (ישועות מלכו ועוד), שהיות ונחשבים "דגנך, תרושך ויצהרך" כלאווין נפרדים לכל אחד ואחד (כמבואר בספר המצוות לרמב"ם ל"ת קמ"ג), הרי זה כאילו כתבה התורה גם לשון שתיה על "תירושך ויצהרך", ולשון "אכילה" דכתיב בתחילת הפסוק כביכול לא קאי על זה,  אלא רק על "דגנך", ועל כן שיעור שתייתו ברביעית.

ראשית נציין, שיש ראשונים ופוסקים הסוברים שיסוד פטור "אונן" ממצוות, אינו (רק) משום "עוסק במצווה פטור מהמצווה", אלא משום "כבוד המת", כלומר שפטרוהו חכמים מכל מצוות העשה, בכדי שיתפנה לטפל אך ורק במתו (והוא בפשטות פטור דרבנן לא דאורייתא), ואם מתעסק במצוות הרי זה כבזיון למתו המוטל לפניו. למעשה נחלקו בזה רש"י ותוס', בברכות, לרש"י טעמו משום "עוסק במצווה" משום שטרוד במחשבת מצווה קבורת המת, הספדו ושאר המצטרך, דומיא דחתן, ותוס' מאידך סברו דהוא פטור מיוחד משום "כבוד מתו" המוטל לפניו. ברי, שלטעם האחרון אין כל כך מקום לקושיא זו, משום שטעמם חלוק, דילמא באונן פטרוהו חכמים מכל וכל, עד שנחשב כאינו בר חיובא במצוות אחרות,  טפי מעוסק במצווה שאינו פטור לגמרי, אלא המצווה רק מושהית וממתינה לו, משום שעליו לעסוק קודם במצווה שהתעסק בה לפני כן, ורק אחרי זה לפנות למצווה השניה, נמצא שאינו פטור גמור, ודילמא אכתי מקרי "בר חיובא".

אך אי ננקוט כפשטות שטעם פטור אונן (כמשמעות רבים מהפוסקים) משום עוסק במצווה, תסתער קושיא דנן כנ"ל.

על פניו נראה שהחילוק אינו באמת בין קריאת שמע למצה ושאר מצוות, אלא בין "אונן" לשאר "עוסק במצווה" כגון שומר מת, עסוק בתפילה וכדומה.

כל עוסק במצווה פטור אמנם מקיום מצווה אחרת בו זמנית, ואף באפשר לקיים שניהם. ובאי אפשר לקיים שניהם, אף לא ראוי (ויתכן ואסור) להניח את המצווה הראשונה ולקיים את השנייה.

אך מכל מקום אם הניח את המצווה הראשונה ופנה לקיים את השניה- יצא ידי חובה. ולא נחשב כאילו קיים את המצווה בזמן שהיה "לא בר חיובא", שאז אח"כ – בסיום מצווה הראשונה – יצטרך לקיימה שוב. והטעם לכך פשוט, היות וסוף סוף בשעה שמקיים את המצווה השניה, שוב אינו עוסק במצווה הראשונה לבינתיים, ולכן עתה לא נחשב "ברגע זה ממש" כעוסק במצווה, ולכן עולה לו לקיום מצווה לגמרי.

מה שאין כן "אונן", היות והבנים העסוקים בקבורת אביהם (וכן שאר קרובים בתנאים מסוימים), מוטל עליהם עיסוק בלתי פוסק בקבורת מתו (וזה כולל הודעת הלוויה, הזמנת קברנים, הזמנת מספידים, הכנת הספד ועוד ועוד), ולמעשה אף אם יתעסקו במצווה אחרת, אין זה נחשב כאילו מתנתקים מ"עסק המצווה" של קבורת אביהם, היות וכל הזמן ראשם טרוד בזה ללא הרף (וכך היא המצווה שלא יפסיקו מעסק קבורת המת אף לא לרגע. בשונה מסתם אדם ששומר על המת). לכן נחשב כאילו קיימו את המצווה של ק"ש ומצה וכדו' בזמן שפטורים ממנה, כי כל הזמן נחשבים "עוסק במצווה" ללא הפסק והגבלה כלל עד קבורת המת. ברור שאם יאכלו יקראו ק"ש או יקיימו מצווה אחרת לא תעלה להם לשם חובה, כי קיימוה בזמן שפטורים היו.

יתכן לפי זה, שאם אדם יהיה עסוק במצווה שתהיה דומה ל"אונן", כלומר שעסוק וטרוד בה ממש "כל הזמן ללא הרף" (בשונה מעיסוק במצווה "רגילה"), כגון: בעיצומה של מלחמת מצווה "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם" (חשבו על "מלחמת יום הכיפורים" ה' ירחם…), שהרמטכ"ל וראשי הצבא עסוקים אינטנסיבית ללא הרף בהצלת ישראל וטרודים במצב הלחימה, כאן מסתברא לדמות זאת ל"אונן", שאף בשעה שאוכל מצה וקורא קריאת שמע, מ"מ "הראש מלא" בעיסוק "עזרת ישראל מיד צר", ומעולם לא מתנתק מעיסוק המצווה. יתכן אפוא שאם אכלו מצה וקראו ק"ש בעיצומו של עסק המצווה בעיסוק המלחמתי להצלת עם ישראל, לא יצאו ידי חובה, ובסיום המלחמה (אם לא עבר זמן קיום המצווה) יצטרכו שוב לאכול מצה ולקרא ק"ש בדיוק כמו באונן!

לשאלה זו ניתן רמז בקליפ המצורף לקבוצה.

נחדד את הדברים, מהי בעצם הסתירה: בד' כוסות הר"ן נוקט שא"א להקל רק בחד ולהחמיר באידך, משום "אמאי נקל בהני טפי מהני", ולכן אין מנוס וחייבים להחמיר בכולן "כחבילה אחת". ואילו לגבי ספק מוקפת חומה, הוא אומר: כן אפשר! למה לא?… תתחיל להחמיר בי"ד ותקל אח"כ בט"ו. כלומר לא רואים זאת משום מה כ"חבילה אחת".

ועכשיו בא הרמז:  יש להתבונן, מתי תחולת חיובי ד' כוסות – בתראי וקמאי – (כלומר מתי הגברא נהיה "בר חיובא" במצוות אלו של ד' כוסות) האם בזמנים שונים או באותה שניה בדיוק…

ומאידך מתי תחולת חיובי קריאת מוקפים ופרזים באותה שניה או לא…

 אמור מעתה: מתי ההחמרה היא בכולן כ"חבילה אחת", ומתי "יש חשבון" להחמרה?… כלומר מתי קיימת סברה זו שאי אפשר לעשות "חשבונות והעדפות", ולסדר החמרה סלקטיבית הגיונית דווקא באחד ולא באידך, ומתי כן קיים חשבון הגיוני של החמרה באחת ולא באידך…

כלומר: מצוות ד' כוסות, כמו כל מצוות ליל הסדר, תחולתן חלה מיד בשנייה הראשונה של התקדש החג – ליל ט"ו. (ועל אף שצריך לקיימם לפי הסדר, וקודם שותה תרי קמאי ורק אח"כ תרי בתראי, מ"מ תחולת חיובם באמת חלה מיד "באים כאחד" עם כניסת ליל החג, כמו קריאת שמע שחיובה חלה מיד עם רדת הלילה, למרות שצריך קודם לקרוא את ברכותיה. ופשוט). ומשכך, לא סגי להחמיר רק בקמאי ולהחליט להקל בבתראי, משום "מאי אולמיה האי מהאי" שהרי שניהן חלות כאחת. לכן בהכרח הדין אומר להחמיר בכל הד' כוסות כאחד כ"חבילה אחת".

לא כן קריאת המגילה בספק ערים המוקפות, הרי תחולת חיובם אינה "באים כאחת", שהרי יום י"ד הינו תחולת חיוב י"ד, ועדיין תחולת יום ט"ו לא הגיע לעולם. אשר על כן להקל בשניהם בוודאי אי אפשר, שאז בטלת מצוות קריאת המגילה לגמרי. לכן מחמיר אתה בי"ד, ולמחרת ביום ט"ו "נפתח הספק מחדש", ונוצר ספק לגבי אותו יום גופא, ושוב חוזר הדין "ספק דרבנן לקולא", ומקילים בו ככל ספק דרבנן בעלמא, היות וכבר לא בטלה המצווה ממנ"פ.