לכתחילה ובדיעבד בדאורייתא
ראה תוס', מסכת גיטין ג' ע"ב ד"ה "וכי", דנוקטים כי מחילים את המונחים ההלכתיים של "לכתחילה" ו"בדיעבד" רק לגבי דינים ו/או חיובים ו/או מצוות מדרבנן. אבל, בדינים ו/או חיובים ו/או מצוות מדאורייתא אי קיומם מעכב אף בדיעבד. ולפיכך, הסיקו התוס', כי פסול "מחובר" ב"גט" וחיוב "לשמה" בכתיבת הגט, מעכבים את הגירושין אפילו בדיעבד. לעניין זה ראה "ברכי יוסף", יו"ד ס' א', דמסיק כי בענייני "קדשים" בלבד מצינו דינים ו/או חיובים ו/או מצוות דאורייתא, שאינם מעכבים בדיעבד וכדאמרינן, "שנה עליו הכתוב לעכב". אולם, בשאר דינים ו/או חיובים ו/או מצוות דאורייתא, הרי שהם לעיכובא. והנה, לעניין דין של המודר הנאה מחבירו, ראה תוס', מסכת גיטין גיטין דף ל"ה ע"ב ד"ה "ליחוש", דנקטו כי מלכתחילה מדאורייתא אין מתירין את הנדר אלא בפני חברו, וילפינן לה מקרא ממשה וצדקיהו. אבל, בדיעבד אם התירו, שלא בפניו, הותר הנדר. לעניין זה ראה גם תוס' במסכת זבחים ט"ז ע"א ד"ה "מה" דכתבו כי מדאורייתא חייבים העדים לעמוד והדיינים לשבת, כדכתיב "ועמדו שני האנשים", אלא שבדיעבד אינו מעכב. לעניין זה ראה עוד בפירוש "תפארת ישראל", במסכת סוטה, פרק ט' משנה ה', דמוכיח מהמשנה שם דלא כתוס' הנ"ל, מדין "עגלה ערופה" דלכתחילה מדאורייתא נצרך נחל איתן לעגלה ערופה, ובדיעבד אינו מעכב.
כלו לו חציו'
ראה במסכת ב"ק דף כ"ג ע"א דנקטינן שם כי למ"ד "אשו משום חציו", אית ליה נמי "אשו משום ממונו". ולפיכך, מי שהבעיר אש מול גדר (גדר שביכולתה למנוע מהאש מלהתפשט) ונפלה הגדר, שלא מחמת הדליקה, ולא מנע, מבעיר האש, מהאש מלהזיק, חייב המבעיר על נזקי האש מהטעם של "אשו משום ממונו" (דומיא דשורו שלא שמרו ויצא והזיק) – למרות שפטור מדין "אשו משום חציו" ד"כלו לו חציו". לעניין זה ראה רמב"ם פרק י"ד מהלכות נזקי ממון הלכה ד' ובשו"ע סימן תי"ח סעיף י"ג שפסקו כך להלכה. [BR] והנה, ראה במסכת סנהדרין דף ע"ז ע"ב דאמרינן שם "זרק חץ ותריס בידו, ובא אחר ונטלו, ואפילו הוא (זורק החץ) קדם ונטלו פטור היות ובעידנא דשדייה ביה מיפסק פסיק גיריה". [BR] ובארו שם בתוס' (בד"ה בנזקין) כי פטור האמור הוא בין מרציחה ובין מנזיקין. [BR] כלומר, לא רק שאין מחייבין את יורה החץ למול תריס כדין "חציו וכוחו", אלא גם אין מחייבים את זורק החץ במה שהסיר את התריס במו ידיו כדין אדם שלא שמר על ממונו (החץ שלו) מלהזיק. [BR] וברי שאין מקום לחלק בין "אשו" שנחשב גם כ"ממונו", לבין "חצו" שאף הוא צריך להיחשב בנוסף גם כ"ממונו", דמאי שנא, והלא כל כוח המיוחס ומושפע מהאדם לא גרע מ"אשו". (ומה בין זה ל"אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו והזיקו ברוח מצויה").
שלום עולם!
ברוכים הבאים לוורדפרס. זה הפוסט הראשון באתר. ניתן למחוק או לערוך אותו, ולהתחיל לכתוב.