ראה במסכת סנהדרין, דף ע"ד ע"א, דנקטינן לגבי איסור רציחה דאדם חייב למסור את נפשו ולא לרצוח את הנפש. בהתאם לכך, אם נכרי יאמר לאדם, לך הרוג את פלוני, ואם לא תעשה כן אהרגך, חייב למסור את נפשו ולא להרוג. מהטעם של "מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי".. ומפרש רש"י: שם "…דכי אמר רחמנא לעבור על המצוות משום וחי בהם, משום דיקרה בעינו נשמה של ישראל, והכא גבי רוצח כיוון דסוף סוף איכא איבוד נשמה למה יהא מותר לעבור, מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חברו…" וכן פסק הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, פרק ה' הלכות א' וב', דאם יעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על שפיכות דמים ייהרג ואל יעבור. והנה, ראה משנה הוריות , פרק ג' משנה ח', לגבי דיני קדימה בהצלת נפש, דכהן קודם ללוי, לוי קודם לישראל וישראל קודם לממזר וכו'. ובהתאם לכך פסק הרמב"ם בהלכות מתנות עניים, פרק ח' הלכה י"ז, לגבי הצלת נפש כגון פדיון שבויים. דאם היו לפנינו שבויים הרבה ואין בכיס לכסות או כדי לפדות את כולם מקדימים את הכהן ללוי ואת הלוי לישראל ואת ישראל… וכו'.
ויקשה, דמאי שנא: בין: הדין של "איסור רציחה", שלגביו אמרינן כי אדם חייב למסור נפשו – בין כהן ובין לוי ובין ישראל, ולא להרוג את חבירו. זאת מהטעם, דאמרינן "מי יימר דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי" (וכלשון רש"י: "מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חברו"). לבין: הדין של "הצלת נפש" דלגבי פסקינן כי יש להעדיף את הכהן על פני הלוי ואת הלוי על פני ישראל וכו'. ולא אמרינן "מי יימר דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דההוא גברא סמק טפי.