אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה

1. ראה *שו"ע* המביא הלכה זו, אבה"ע סימן ל"ה סעיף א':

"האיש יכול לעשות שליח לקדש לו אשה בין אשה סתם בין אשה פלונית… *אבל אם אפשר לו לקדשה בעצמו אסור לקדשה על ידי שליח* אלא אם כן מכירה, שמא אח"כ ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו…"

הרי להדיא בשו"ע שכל האיסור לקדשה בטרם ראה אותה לפני כן, אינו אלא *כאשר אפשר לו לקדשה בעצמו,* אך אם מנוע מלקדשה בעצמו, הרי *רשאי לכתחילה* לשלוח שליח לקדשה אף בטרם ראה אותה, ואין בכך איסור כלל. וכל זה אפילו באופן ששולח שליח לקדש לו "אשה סתם" -כלומר אינו יודע מיהי האשה אשר השליח בסוף יקדש, כדכתב בתחילת דבריו *"בין אשה סתם בין אשה פלונית".*

ולמעשה הלא המה דברי רש"י בקידושין שם (מ"א ע"א) ד"ה "בהא איסורא נמי איכא – *אם יכול לקדש בעצמו* וקידש ע"י שליח, דמצווה שיראנה שמא תתגנה עליו." כלומר אין איסור זה נאמר רק כאשר יכולת בידו לקדשה בעצמו.

נקל להבין שכך היו הדברים ביצחק אבינו, הלא ביקש את זיווגו לא בארץ כנען, אלא בארם נהרים עיר נחור בקרב בני משפחתו, ומנוע היה יצחק מלצאת מהארץ *"רק את בני אל תשב שמה"* [כפי שציווה הקב"ה אח"כ את יצחק לא לעזוב את ארץ כנען אפילו לא מחמת הרעב], ולשם כך נשלח אליעזר שיביא את זיווגו ליצחק. ועתה כאשר הגיע לבית בתואל והציע שרבקה תהיה אשת יצחק, ניאותו לכך אביה ואמה. עכ"פ מסתברא שלא הסכימו שתלך עם אליעזר לארץ כנען, אלא אם בוודאות תהיה אשת יצחק, ובוודאי לא הסכימו שתצא מביתם ותבוא עמו על הספק -שאולי תהיה אשתו אולי לא, כלומר שכעת ימתין מלקדשה, ויביאה כל המסע המפרך עד ליצחק שיראנה, ואז יחליט יצחק האם לקדשה…

*אם כן מנוע היה יצחק מלקדשה בעצמו, ואין מנוס אלא שיקדשה אליעזר שם. ואכן קדשה אליעזר בשליחות יצחק מבלי שיראנה, כדברי רש"י והשו"ע -ע"פ כל דין.*

וכעין זה כתב *פענח רזא* חלק א' שם.

2. עוד הציעו החברים, דכל היכא דאדם מורם מפחיתות החומריות והגשמיות, וכל מעשיו לשם שמים בלבד – *"אבל באמת הוא מלאך, הדר עם בני תמותה, וחי חיי חיי אצילות, ומרומם על כל תהילה"* – ויודע בעצמו שאם ישא אשה פלונית בלא שראה אותה קודם, ובכל זאת מנוי וגמור אצלו שתשאר אשתו בחפץ לב – אפילו אם יש בה דבר מגונה לא יהווה לו צער, פוקה ומכשול, *רשאי לקדש את האשה אף בטרם ראה אותה*, משום שכל האיסור שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה בעיניו *– וכאן אין זה שייך.*

וכעין זה איתא בנודע ביהודה אבה"ע מהדו"ק ס' ע"ו, שלכן מסיק בסוף תשובתו, שאף למאן דסברו שבשליחות לדבר עבירה בטל השליחות, מ"מ לא אמרינן כן במקדש אשה ע"י שליח בטרם ראה אותה שתתבטל השליחות כדין "שליחות לדבר עבירה", משום שאין העבירה מוכרחת בשליחות זו, שבידו של המשלח לא לעבור איסור כלל וכלל, אם יקבל על עצמו בלב שלם ובלא עוררין שזאת תהיה אשתו גם אם ימצא בה דבר מגונה בלא שישפיע הדבר עליו. דכל הכאי גוונא אין זה שליחות לדבר עבירה, שהרי אין השליחות יוצרת את העבירה אלא מתלא תליא בדעתו בלבד, ובידו שלא תהיה כאן עבירה.

3. ובדומה לזה הציעו החברים, דהלא קעסקינן באנשים קדושים וטהורים *שלא ראו פני נשותיהם,* כדרכו של אברהם ככדאיתא בב"ב ט"ז ע"א, שלא התבונן ביופי אשתו, אם כן ליכא בכהאי גברא חשש שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ובהכי מיושב הנהגת יצחק שאף הוא כן – כאברהם אביו, וכל כהאי גוונא שזה דרכו למו שאף לא מכיר פני אשתו אין איסור זה, שהרי כל סיבת האיסור שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. וכן מיושב "מעשה באדם אחד שנשא אשה גדמת ולא הכיר בה", -שלא התבוננו מעולם במראה נשותיהם כלל.

כען זה איתא *בעין יעקב* בב"ב שם לגבי אברהם אבינו "עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את".

4. עוד טענו החברים הלא רש"י מפורש – בשם המדרש – שידוע ידע אברהם אבינו *ברוח קדשו,* שרבקה זו שעתה נולדה לבתואל – *היא היא בת זווגו של יצחק,* כדכתב שם סוף פרשת וירא על הפסוק (בראשית כ"ב פס' כ'):

"וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ:"

ופרש"י: "בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר, אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא. *בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו,* וזהו הדברים האלה הרהורי דברים שהיו ע"י עקידה:"

הוי אומר אם בשרו הקב"ה שרבקה היא בת זוגו, ברי שרשאי יצחק לקדשה אף בלא שיראנה – שבוודאי לא ימצא בה דבר מגונה שהרי בת זוגו היא.

וכן מטין משמיה *דיד דוד.*

5. יש מהחברים שטענו שאם אדם שולח שליח ומיידע את השליח באר היטב מה יחפש ומה רצונותיו וחפצו, ומה ימצא חן בעיניו, שמא בכהאי גוונא אין איסור זה שיקדשנה ע"י שליח אף בטרם יראה אותה. ושמא מיירי כאן בדומה לזה.

*וכן יש שטענו בכיוון דומה -אך באופן הפוך,* שאם כה סומך המשלח על השליח שהוא השליח *"בר סמכא"* ו"מבין" בשבילו לדעת מה טוב עבורו, ומקבל את חוות דעתו לגמרי, יתכן שאין כאן איסור זה, שהלא חוות דעת השליח *מקובלת עליו לגמרי* שאין בה גנאי כלל.

6. אף טענו החברים שמסתמא אם יאמר המשלח שיקדשה השליח על תנאי שתמצא חן בעיניו וירצה בה, ואכן כך מקדשה השליח בתנאי זה, כל כהאי גוונא אין איסור, שהרי הקידושין לא יחולו כל כהאי גוונא אם תתגנה בעיניו –וממילא לא ישנאנה.

7. וכן טענו, שאם כה גדולה רבקה במידותיה הנעלות ובצדקותה, כפי שנוכח אליעזר לנגד עיניו – לא יתכן שלא תמצא חן בעיניו של יצחק אבינו, כדכתיב: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל:" (משלי ל"א), ואין כאן בדל ספק כלל וכלל שבה יחפוץ -ולא באחרת זולתה.

8. ובפרט שנוכח אליעזר שהתקיימה תפילתו לאלתר בשלמות עילאית וזימנו לו את רבקה מן השמים כפי האותות והסימנים שהציב לבחון אותה, הלא מכוח להדיא *שמעשה ה' יש כאן – "מה' יצא הדבר", ואין כאן בדל ספק שזאת אכן היא האשה המיועדת ליצחק ובת זווגו מן השמים. וכמאמרי הכתובים המפורשים *"אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי."*

9. עוד הביאו חברי "חילוקא" את דברי המהרש"א בב"ב שם (ט"ז ע"א) כיצד יתכן שרק עתה ידע אברהם את יפיה של שרה – "עתה ידעתי" – הלא אסור לאדם לקדש את השאה עד שיראנה. ויישב בב' דרכים:

א- שאכן ראה אותה בנערותה בטרם קדשה, אולם אברהם לא הרבה אחרי כן להתבונן ביפיה, ואכן רק עתה הכיר וראה שנשארה ביופיה גם כעת בזקנותה.

ב- אברהם אבינו החל לקיים את התורה עד שלא נתנה רק משעה שנכנס לברית ולא קודם לכן.