איתא במסכת סנהדרין דף נ"ח ע"ב שעובד כוכבים שהכה ישראל חייב מיתה.
"אמר רבי חנינא, עובד כוכבים שהכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר, ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי…"
וראה ברש"י שם במקום שמפרש "ויך את המצרי, משום דהכה איש עברי:"
להדיא אפוא שדין זה נאמר רק כאשר בן נח הכה ישראל, אך אם בן נח הכה בן נח אחר אינו חייב מיתה.
והנה, נאמרו מספר טעמים בראשונים ובמפרשים מדוע בן נח נהרג על הכאת ישראל דלכאורה איסור הכאה אינו בכלל שבע מצוות בני נח.
הר"ן שם מבאר דחיובו הוא משום "גזל" "דמה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו".
וראה שבדרך זו ביאר הערוך לנר שם (בדרכו השניה).
מהרמב"ן בפרשת וישלח פרק ל"ד משמע, דאיסור הכאה כשאר ענייני נזקין הוא בכלל "דינים" שנצטוו בהן בני נח:
"ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם… אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר… ואבות נזיקין וחובל בחבירו… ונהרג עליהן אם גנב ועשק, או אנס ופתה בתו של חבירו, או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן…"
בנוסף יש מהאחרונים שביארו (כאמתחת בנימין ועוד] דהוא משום "שפיכות דמים".
זאת אע"פ דפשיטא שבשבע מצוות בני נח אין לחלק בין אם עבר על אחת מהן כלפי בן נח אחר או כלפי ישראל.
וקשה, להני טעמא הנ"ל, מאי שנא:
בין: גזל, דינים ושפיכות דמים בסתמא, שהם ציווים שנצטוו בהם בני נח לא רק כלפי ישראל אלא גם כלפי בן נח אחר ונהרגים על כך.
לבין: "הכאה" דהוא מטעם "גזל" או "דינים" או "שפיכות דמים", ומשמע מהאי סוגיא שבציווי זה נצטוו בני נח כלפי ישראל בלבד בעונש מיתה – ולא כלפי בן נח אחר.