בן נח שהכה בן ישראל

1. ראשית נציין – כמודגש בקושיית "חילוקא" – שקושיא זו קשה היא, רק אי נימא שאיסור הכאת ישראל נכלל באחת מאותן שבע מצוות של בני נח – להני שפרשו כן. אולם אי נימא שאיסור בפני עצמו הוא -מחוץ לשבע מצוות בני נח, לא קשה מידי.

דהנה מצינו מצוות ואיסורים נוספים שנאסרו בהן בני נח, מחוץ לאותן שבע מצוות, כדכתב הרמב"ם בפרק י' ממלכים הלכה ו':

"מפי הקבלה, שבני נח אסורין בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן בלבד, ואין נהרגין עליהן, ועכו"ם שהכה ישראל אפילו חבל בו כל שהוא אע"פ שהוא חייב מיתה אינו נהרג:"

ולמעשה משמע מהרמב"ם לכאורה שאף איסור הכאת ישראל בכלל אותו עניין, כלומר שבאמת אינו נכלל באחת מאותן שבע מצוות בני נח אלא איסור בפני עצמו הוא. ויתכן שלכן הדגיש הרמב"ם שלמעשה אינו חייב מיתה בידי אדם, שכן רק באותן שבע מצוות העובר עליהן מחויב מיתה בידי אדם, אך האיסורים והמצוות הנוספים -אין בהן חיוב מיתה בידי אדם. ולפי זה בהכרח מה שכתב הרמב"ם ש"חייב מיתה" היינו רק מיתה בידי שמים, ועל כן ציין לאלתר ש"אינו נהרג" -היינו בפועל בידי אדם.

כלומר, מה דנקטינן ששבע מצוות נצטוו בני נח, היינו לאו למימר שאין איסורין ומצוות נוספים בבני נח, אלא שרק בהני נצטוו בחיוב מיתה, דהמה כאיסורי לאווין גמורים, אולם יש איסורים נוספים שנצטוו בהן בלא חיוב מיתה [ואינן "לאווין" ו"אזהרות" גמורים אלא "איסורים" בעלמא].

וכדברי הגמ' בסנהדרין שם (נ"ח ע"ב): "כי קא חשיב שב ואל תעשה –קום ועשה לא קא חשיב". ונימא לפי זה דהכאת ישראל הוי לא אזהרת לאו גמורה, אלא הוי כ"איסור בעלמא" בדומה ל"לאו הבא מכלל עשה" וכדומה.

וכן כתב הרמב"ם שם הלכה ח':

"אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה… ואין נהרגין עליה:" –שוב "אין נהרגין עליה" מהאי טעמא -שאינו בכלל שבע מצוות בני נח.

וכן בהלכה ט' שם:

"עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד, וכן עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה…. ואם עסק בתורה או שבת או חדש דבר, מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה -אבל אינו נהרג :"

– שוב אינו נהרג על זה וטעמו כנזכר לעיל.

אם כן טעם אחד לכולן.

וראה שלכאורה זו כוונת הקרית ספר שם שכתב:

"ונכרי שהכה ישראל אע"פ שהוא חייב מיתה כדכתיב, ויפ כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי, אין ממיתין אותו דליכא בהו אזהרה. " היינו שאינו בכלל ה"לא תעשה" וה"אזהרות" של שבע מצוות בני נח, אלא איסור בעלמא נוסף הוא.

עוד ראה הקדמת רבנו ניסים גאון -מפתח מנעולי התלמוד,שלאחר שנצטווה אדם הראשון בשבע מצוות בני נוח התווספו עליהן עוד איסורים נוספים, ועד מתן תורה הגיעו לכדי שלושים איסורים.

ושוב, קושית "חילוקא" דנן, ממוקדת רק להני שפרשו שאיסור הכאת ישראל נכלל באחת מאותן שבע מצוות בני נח, איסור גזל או דינים או שפיכות דמים.

2. רבים השיבו בסגנון דומה – ובכמה הטעמות – ואיחדנום לתשובה כוללת:

על אף שבכלליות איסור הכאת אדם – ולא רק הכאת ישראל – הינה הלכה המסתעפת מאחת משבע מצוות בני נח – להני שיטות – כגזל, שפיכות דמים או דינים, מ"מ אינה עיקר האיסור אלא רק כתולדה היוצאת ממנה, ותולדה זו "אינה כיוצא בהן", כלומר אינה כ"אב" עצמו להתחייב עליה מיתה, שעל אף שהינה "פרט" מתוך איסור גזל הכללי, מ"מ אין זה ממש איסור "גזל", וכן אין זה ממש "שפיכות דמים" וכו', אלא "לתא" דהני איסורין, על כן  דיניה שונים, ומעיקר הדין אין בה חיוב מיתה לבני נח [-"כתולדה לאו כיוצא בהן"].

ואכן ראה דברי הרמ"ע מפאנו, עשרה מאמרות מאמר חיקור הדין ח"ג פכ"א, שכתב כעין זה, שכל אותן מצוות ואיסורים רבים נוספים שנאסרו בהן בני נח מעבר לשבע מצוותיהן – שיש אומרים שמגיעים עד שלושים ציווים – הרי הן נכללים באותן שבע מצוות, וכתולדות לאותן שבע מצוות נחשבים.

ופשיטא שאיסור הכאה זה שנאסר על בן נח אינו רק להכות בן ישראל בלבד, אלא גם לא להכות את חברו הגוי, ומ"מ לגבי הכאת ישראל החמירה התורה ביותר, כנלמד ממעשה משה אשר הכה את המצרי המכה איש עברי, שראוי לו לגוי המכה ישראל להיהרג על פגיעותו בעם קדוש – עם ישראל – מחמת חומרת מעשה זה -ובן מוות הוא. וכעולה מדברי הגמ' שם דמכה ישראל הוי כ"סוטר פני השכינה" וחמור הוא ביותר, כדאיתא התם: "אמר רבי חנינא, עובד כוכבים שהכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר, ויפן כה וכה וירא כי אין איש [ויך את המצרי] וגו'. ואמר רבי חנינא הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה שנאמר מוקש אדם ילע קודש ".

 וזאת בשונה מהכאת גוי שלמרות שאף היא אסורה לו, מ"מ אין בה חומרא יתירה זו – "כסוטר פני השכינה" -שייהרג עליה.

3. ובהטעמה נוספת – על זה הדרך – דאף אי נימא דנכלל בהני שבע מצוות, מ"מ חזינן שגם גוי המכה ישראל על אף שחייב מיתה, דעת הרמב"ם שבשונה משאר מצוות בני נח, אין ממיתים בפועל את הגוי המכה אלא רק "שראוי היה להרגו", כדכתב הרמב"ם בפרק י' מהלכות מלכים הלכה ז':

"ועכו"ם שהכה ישראל אפילו חבל בו כל שהוא אע"פ שהוא חייב מיתה אינו נהרג:"

ויש שדימו זאת לכעין "חיוב מיתה בידי שמים", שעל כן משה רבנו לא הכהו בידיו ממש אלא רק ע"י הזכרת שם המפורש [כפרש"י שם ע"פ חז"ל], שעניינה שעצם גילויו והזכרת שמו יתברך מעוררת דין על החוטא שלפנינו, ובשל כך מות ימות, והוי כעין קיום מיתה בידי שמים. [ובדומה להבטת תלמידי חכם על העושה מעשה שאינו ראוי מתוך הבטה המקפדת, שהבטת הצדיק פועלת רושם בשמים שתוצאותיה לעיתים "עשאו כגל של עצמות" –מיתת החוטא, כמוזכר בש"ס בכמה דוכתי]

והנה עבירה שחייבים עליה "מיתה בידי שמים" בשונה ממיתה בידי אדם -לעיתים זכות תולה ולא ימות, כפי דחזינן שאף משה רבנו בשעה שביקש להרוג את המצרי, לא הרגו מיד ולאלתר, אלא "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" -ופרש"י שם ע"פ חז"ל: "וירא כי אין איש – שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר:" כלומר אם זכות היתה במצרי או ביוצא חלציו -כאיש כשר שעתיד לצאת מזרעו – לא היה ממיתו. אם כן בהכרח חזינן שגם גוי המכה ישראל -אין מיתתו ודאית, שאולי זכות מסוימת יש בו שמונעתו ממיתה בפועל, יתכן דמהא למד הרמב"ם את פסקו "אע"פ שהוא חייב מיתה אינו נהרג:"

עכ"פ אם אין זה חיוב מיתה גמור כשאר איסורי בני נח, מובן מדוע אם מכה את ישראל טפי ראוי למות על הכאתו זו – כמיתה בידי שמים, משום שגם אם ב"הכאה גרידא" אין בכך בכדי לחייבו מיתה ויהיה הטעם אשר יהיה, מ"מ אם הכה ישראל עם קדוש, הרי עצם חומרת הפגיעה בישראל היא הגורמת הקפדה יתירה זו משמים העלולה להמית העושה כן, ובפרט דהוי כ"סותר פני השכינה",. בשונה מהכאתו גוי אחר שעל אף שאסור, מ"מ אין כאן חומרה יתירה זו.

4. וראה בערוך לנר שביאר שם (סנהדרין ע"ח ע"ב):

"הא דלא קחשיב ליה בהדי ז' מצות וכדפריך לקמן גבי גוי ששבת ושעסק בתורה, ובזה לא שייכי תירוצי הגמרא, י"ל דלא קחשיב אלא מה שהוא משום ב"נ, דהיינו המצות שחייב עליהן מחמת שהוא בן נח, אבל גוי שהכה ישראל אין החיוב מחמת שהוא בן נח, דהא אם הכה ב"נ אחר אינו חייב, ולא חייב רק משום שהכה ישראל, ולא הוי דומיא דאינך, לכן לא קחשיב. ועוד כיון דנכרי שהכה את ישראל מדין גזל חייב וכמ"ש הר"ן א"כ הוא בכלל גזל:"

הרי שביאר הערוך לנר בתירוצו הראשון שאיסור זה של הכאת ישראל -באמת אינו נכלל באיסורי שבע מצוות בני נח, אלא איסור נוסף הוא למעלת ישראל , שמעלת עם ישראל דורש שייהרג כל מכהו. אכן כאמור קושיית "חילוקא" דנן מוסבת היא רק על תירוצו השני שלערוך לנר –ביאר הר"ן שכתב שם בסוף דבריו: "ועוד כיון דנכרי שהכה את ישראל מדין גזל חייב וכמ"ש הר"ן, א"כ הוא בכלל גזל :"

5. עוד העירו החברים) שמדברי הרמב"ן עה"ת – שהובא בקושיית חילוקא" – משמע שנצטוו בני נח בכלל "דינים" לא לחבול את חברו, ונהרג על זה, ומשמע בפשטות שנהרג גם בחבלת גוי אחר. אם כן יצא לכאורה שבן נח המכה בן נח אחר -אף הוא חייב מיתה ולא רק היכא שמכה ישראל. ולכאורה הוי דלא כדברי הגמ' בסנהדרין שם דמודגש שם "מכה ישראל" – משמע לכאורה "מכה ישראל" בדווקא ולא מכה גוי אחר, ובפרט שאף נימקה הגמ' שם מדוע כה חמור מעשה זה של הכאת ישראל [ואינו שייך בהכאת גוי אחר]:

"אמר רבי חנינא, עובד כוכבים שהכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר, ויפן כה וכה וירא כי אין איש [ויך את המצרי] וגו'. ואמר רבי חנינא הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה שנאמר מוקש אדם ילע קודש :"

 

יתכן שצריך לחלק בין "חובל בחברו" שעלה זה כתב הרמב"ן דהוי בכלל "דינים" שנהרג בן נח אפילו אם חבל בבן נח אחר, ו"חובל" היינו כמשמעותו -שהזיקו ממש פצעו עם פגיעה כלשהי. בעוד ש"מכה" הינו הכאה גרידא שאינה יוצרת בו נזק ממשי מלבד עצם ההכאה כסטר על לחיו וכדומה לזה.