ברכת האילנות איננה בעצם "ברכת הראייה" כדעלמא, למרות הדמיון אליה, ולכן שונה היא בהלכותיה ופרטיה. ואכן המהרי"ל שהוא מקור הלכה זו המובא במשנ"ב, מנמק את הלכתו הנ"ל שדינה כ"ברכת שהחיינו", שאף אם לא ברך בראיית הפרי בראשונה, יברך מיהא אחר כך, הן ברכת שהחיינו ברי שאיננה ברכת הראיה, אלא "ברכת השבח", אלא שלעיתים ה"מעורר" ו"מזמין" השבח הוא מה שעיניו רואות, כמו מה שאוזניו שומעות (שמע שנפלה לו ירושה ובשורות טובות). ומשכך נאמר כן גם לבי "ברכת האילנות", שהיא כ"ברכת השבח", ואין הראייה אלא תנאי בעלמא כמזמין הברכה, ולכן א"צ "ראיה חדשה" שכן חיוב הברכה הוא לשבח את "עניין ההתחדשות" או "הצמיחה והפריחה". כדמות ראיה נביא מ"ברכת הלבנה", הלא נקל להבין שלמרות שנצרכת ראייה, מ"מ היא איננה ברכת "הראייה" אלא כ"ברכת השבח", ולכן רואים אנו את הלבנה ואין אנו נזהרים למהר ולברך עליה מיד בראייה הראשונה, וממתינים אנו למוצאי שבת וכו', ולא הפסדנו את הברכה. ואכן במשנ"ב בס' תכ"ו כתב בשם הפוסקים שאף סומא, מברך ברכת הלבנה כשמודיעים לו הסובבים על מראה הלבנה, ומעניין שאף לעניין ברכת האילנות, למרות שנוקטים הפוסקים שסומא לא יברך, מ"מ לצאת ידי ספק מורים הפוסקים שסומא כן ישמע את ברכת האילנות מאחר!, ובשונה משאר ברכות הראייה שוודאי אינו מברך, ואף לא צריך להחמיר לשמוע מאחר. חזון עובדיה – פסח ועוד. יעוי' בדברי הביאור הלכה לגבי "ברכת הלבנה" לגבי סומא, ונדון מינה כמעין הגדרה זו גם לעניין ברכת האילנות: "… אבל ברכת הלבנה נ"ל דיכול שפיר לברך (הסומא) אף שאמרו ג"כ בה עד שיאותו לאורו, מ"מ לא אמרו שהוא יראה לאורה אלא שהעולם יאותו לאורה, כי ברכה זו על בריאת עולמו וחידושו קאי, ודומה לסומא שיכול לברך יוצר המאורות…" (ועל אף כאמור שיש פוסקים שנקטו שאין סומא מברך ברכת האילנות, מ"מ נדמה זאת לברכת האש אותה מביא הביאור הלכה שם, דאיכא מקמאי כרמב"ן רשב"א (ומסתמא רוב הפוסקים), שכתבו שאף היא איננה ברכת הראייה גרידא (או ברכת הנהנין), אלא כעין ברכת השבח היא, אלא דמותנית בראייה, כלשון הביאור הלכה הנ"ל "דהמצוה אינה תלויה בהנאה לחוד אלא דוקא בראיה עם ההנאה").
