ברכת הבנים בליל שבת

1. קושיא זו הביאה המשנ"ב ובביאור הלכה שם בסימן קכ"ח ואף מיישבה בג' אופנים:

א. כדברי הב"ח שאין איסור רק אם עושה זאת עם "נשיאת כפים", אך בלא נשיאת כפים לא הוי כברכת כהנים [שאגב נשיאת כפים מעכבת בברכת כהנים ובלא זה לא קיימו מצווה והוי ברכה לבטלה]

ואגב, מטין משמיה דהגר"א שכל האיסור רק אם מניח שתי ידיו על ראשו אך יד אחת אין זה כ"נשיאת כפים" ושרי.

אמנם מביא המשנ"ב שרבים חולקים על כך וסוברים שאיסור זה קיים בזר אף בלא נשיאת כפים. וע"ע ב"תורה תמימה" במדבר פרק ו' פסוק כ"ג.

אמנם מנהג העולם הוא בדווקא לשים ידיים על ראש המתברך, וכפי שצויין בקושיית "חילוקא" ע"פ סידור יעב"ץ סדר ליל שבת אות ז'.

ב. כדברי המגן גיבורים, שרק אם מתכוון בברכתו לשם "כוונת מצווה" ככהנים, אז עובר באיסור, אך אם עושה זאת כברכה בעלמא בלא כוונת מצווה -אין בכך איסור. וראה בביאור הלכה כמובא להלן שהתקשה בתירוץ זה, שהלא יש הסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, ואם כן ייחשב לו כעושה מצוות הכהנים בעשותו ברכה זו גם אם לא כיוון. זולת היכא שמתכוון להדיא שלא לשם ברכת כהנים ["כוונה היפוכית"], אך בפשטות בעלמא שמברך את רעהו ואת בניו אין לו "כוונה היפוכית" זו, אלא רק העדר כוונת מצווה חיובית בלבד, ומדוע שרי.

ג.  אחרי שחכמים תקנו לעשות ברכה זו דווקא בתפילה ולא באופנים ומעמדות אחרים, הרי כל שמברך את רעהו בברכת כהנים שלא במעמד התפילה – ככהנים, ברי שכוונתו להדיא לא לעשות כברכת כהנים, שהרי באמת אינו מברכם כמעשיהם, אלא רק מבצע זאת כברכה בעלמא -ולכן שרי.

2. להלן דברי המשנ"ב:

משנה ברורה סימן קכח ס"ק ג':

"אין לזר – דכתיב כה תברכו וגו' אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה. ועיין בב"ח שכתב דדוקא עם נשיאת כפים ואפילו אם לא בירך מתחלה אקב"ו וכו', אבל אם יברך ברכת כהנים בלא נשיאת כפים אינו עובר בעשה ומפמ"ג משמע דאיסור יש בכל גווני. כתב בספר מגן גבורים דהא דאמרה תורה אתם ולא זרים אינו רק במתכוין לכוונת המצוה, אבל אי לא מכוין כלל לכוונת המצוה רק שלא לעבור על דברי חבריו שחשבו שהוא כהן ואמרו לו עלה לדוכן פשיטא דאין כאן איסור עשה כלל, עי"ש. ונ"ל דכ"ז דוקא למאי דקי"ל לעיל בסימן ס' ס"ד דמצות צריכות כונה, דאל"ה אינו מותר רק דוקא אם מכוין בפירוש שלא לשם מצוה, או שאינו מכוין כלל לברכה ועיין בבה"ל:

ביאור הלכה סימן קכח ד"ה דזר

 דזר עובר בעשה – עיין במשנה ברורה שכתבנו, ונ"ל דכ"ז דוקא למאי דקי"ל דמצות צריכות כונה וכו'. ולכאורה לפ"ז יש לתמוה על מנהג העולם שנוהגין לברך אחד לחבירו בין שהוא כהן או זר בעת שמלוה אותו בלשון יברכך וגו', ואף דברכה כזו הוא שלא בשעת התפלה, וידוע הוא מה שאיתא בירושלמי פ"ד דתענית לא מצינו נשיאת כפים בלא תפלה, הלא זהו בודאי רק תקנתא דרבנן דקבעוהו בתפלה ומדאורייתא אינו תלוי בזה כלל. תדע דהלא תפלה גופא לרוב הפוסקים הוא דרבנן, וא"כ כיון דמדאורייתא יוצא בברכה בעלמא כשמברך אותם אפילו שלא בשעת תפלה, וע"ז אמרה התורה אתם ולא זרים -האיך מותר לזר לברך אחד לחבירו בלשון זה, וא"כ יש ראיה ממנהג העולם להא דקי"ל מצות צריכות כונה. ואולי יש לומר דטעם המנהג משום דס"ל כהב"ח דדוקא בפריסת ידים עובר הזר בעשה. א"נ דכיון דתקנו רבנן שלא לישא כפים בלא תפלה שוב מי שאומר פסוקים אלו של ברכת כהנים בלא תפלה בין כהן בין ישראל הוי כמכוין בפירוש שלא לקיים בזה המצוה דברכת כהנים -ולכן שרי:

3. וליישב את תירוץ "מגן גיבורים" (שהובא במשנ"ב) שתחולת האיסור דווקא אם מתכוון לכוונת מצווה ולא בעלמא שרק מתכוון לברך. נראה דדבריו אזיל גם למ"ד מצוות אינן צריכות כוונה, משום שכאן יסוד האיסור שהזר לא יעשה בדומה ל"מצוות ברכת כהנים", והנה "מצוות ברכת כהנים" כשמה כן היא כל תחולתה רק כאשר כהן מברך ולא כשזר מברך, ולכן בשלמא כשכהן מברך בלא כוונה -יתכן דמהני למ"ד מצוות אינן צריכות כוונה, משום שקיום מצווה עולה לכהן המברך גם בהעדר כוונה, ובאמת גם בלא כוונה נחשב "מעשה מצווה" כשאר מצוות אינן צריכות כוונה.

ברם, כאשר זר מברך ואין כוונתו לעשות "מצווה" כברכת כהנים אלא רק לברך בסתמא, הלא אין כאן "צורת מצווה" כלל – ואף אין כאן "סתמא" לראות זאת כמעשה מצווה –  לומר שעושה כעת מעשה "מצוות ברכת כהנים", שסו"ס אינו כהן אלא זר, וכשמברך לא עולה לו לקיום מצווה כלל וכלל. אלא שאם מתכוון להדיא לעשות זאת כ"מצוות ברכת כהנים" -הרי דא גופא אסרה תורה, שלא יעשה זאת כמצוות הכהנים, ועובר כעת על הדין שהנה בא הזר לעשות אף הוא כ"מעשה מצוות ברכת הכהנים".

וביתר ביאור: כל תחולת איסור זה לא שייכא אלא שבא הזר לקיים בכך כעין "מצוות ברכת כהנים", וזה שייך רק אם מתכוון לכך להדיא, אולם באופן שהאב מברך את בניו או את חברו בנוסח ברכת כהנים, הרי הסתמא הוא שאינו בא לעשות "מצוות ברכת כהנים", אלא אדרבא הסתמא הוא שבחר בטופס ברכה זה רק משום שנראה יותר מוצלח וקולע מצד משמעותה ותוכנה יותר מנסחאות ברכה אחרות שיכול לבדות בעצמו או למצוא בכתובים, ומשכך אין סיבה לאוסרו לעשות כן, כלום מה דופי יש בין טופס ברכה זה הלקוח מנוסח ברכת כהנים לשאר טופסי ברכה אחרים, דא ודא אחת היא.

4. עוד הטעימו החברים, כהמשך לנ"ל (3), שיתכן ומכאן המנהג להסמיך ברכת "ישימך אלוקים כאפרים ומנשה", ומיד לומר פסוקי ברכת כהנים "יברך, יאר, ישא", שאז נראה בעליל טפי וטפי, שאכן אינו בא לעשות כ"מצוות ברכת כהנים" חלילה, שהרי אסור להוסיף בה ברכות נוספות [כנפסק בסימן קכ"ח סעיף כ"ז שאם הכהן מוסיף הרי עובר ב"בל תוסיף"], אלא רצונו לברך את בניו כברכה בעלמא, ובוחר בפסוקים אלו ואף בפסוקי ברכה אחרים אשר נראים לו כמתאימים לברכה אשר אותה רוצה להחיל. ולא כצורה זאת אסרה תורה, אלא רק באופן שרוצה "להחילה" שתהיה ברכת כהנים ממש.

5. ובעומק נוסף טענו החברים – בכמה הדגשים והטעמות – ואיחדנום:

מצאנו שכוח ברכה סגולי ונעלה נמסר לכהנים לברך את ישראל, וכח זה אינו מסור לשאר עם ישראל אלא לכהנים בלבד, וכדברי מדרש רבה נשא:

״…כבר כתיב 'ואברכך' -מה תלמוד לומר 'והיה ברכה', אמר רבי אליעזר אמר לו הקדוש ברוך הוא משבראתי עולמי ועד עכשו הייתי זקוק לברך את בריותי, שנאמר (בראשית א, כח): ויברך אתם אלוקים וגו', ואומר (בראשית ט, א): ויברך אלקים את נח ואת בניו, אבל מכאן ואילך הרי ברכות מסורות לך, למאן דהני לך למברכה ברך״… כשנפטר אברהם נגלה הקדוש ברוך הוא על יצחק וברכו, שנאמר (בראשית כה, א): ויהי אחרי מות אברהם וגו', ויצחק ברך את יעקב, ויעקב ברך לשנים עשר שבטים, שנאמר (בראשית מט, כח): כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא הרי הברכות מסורות לכם, הכהנים יהיו מברכים את בני, כשם שאמרתי לאברהם אביהם והיה ברכה, לכך נאמר: כה תברכו וגו' …"

הרי להדיא שדווקא לכהנים ניתן כוח סגולי לברך ברכה זאת באופן מובטח שתחול הברכה "ואני אברכם". כלומר, על אף שלמעשה כל אחד יכול לברך, ופשיטא שברכה שאדם מברך במעמקי לבו, אינה רק "איחול" או תקווה" שרוצה שכך יהיה ואינה פועלת מאומה, אלא באמת כוחה לפעול ולהשפיע, וכפי שאמרו חז"ל "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך." מ"מ שונה הוא "כוח ברכת כהנים" הנעשית על ידי הכהנים, שדווקא לכהנים נמסר סגוליות החלת ברכה שהבטיחנו הקב"ה "ואני אברכם" שאכן ברכה זו תתקיים על ידו ולא תשוב ריקם. ברם כאשר אדם בעלמא מברך ואפילו הוא צדיק ות"ח, אף שברי שמסוגלת להשפיע ולפעול ישועות, מ"מ אין הבטחה שמימית שכך יהיה כפי ברכתו. ובשונה מברכת כהנים שבה כן קיימת הבטחה זו.

ונימא לפי זה, שכל האיסור "ברכת כהנים בזר" רק אם הזר בא להחיל ברכת כהנים מתוך כוונה זו, כלומר, שטופס ברכה זה "יברך, יאר, ישא, – כח סגולי בו באמירתו מעבר לברכות בעלמא – שמובטח שהברכה תתקיים, כפי שהובטח לכהנים בברכם ברכה זו "ואני אברכם". שאל לו לזר לעשות כן – "כה תברכו – אתם ולא זרים".

אך אם עושה זאת כשאר ברכה בעלמא, ולא מתוך כוונה שבתיבות אלו מובטח תחולת ברכה שלא חוזרת ריקם בהבטחת שמים, הרי זה מותר בשופי, כפי שהאב מברך את בניו וכן הוא ברכת תלמידי חכמים וברכת הצדיקים, המצפים ומייחלים שהברכה תתקיים, אך לא מתוך הבטחת שמים שכך אכן יהיה.

6. עוד הציעו:

נפסק בשו"ע שם סימן קכ"ח סעיף א': "אין נשיאת כפים בפחות מעשרה והכהנים מהמנין." ונאמרו שתי דרכים לפרש מדוע צריך עשרה בברכת כהנים, י"א שהוא משום דהוי דבר שבקדושה, כדברי הרשב"א במגילה כ"ג ע"ב: "משום דמזכיר את השם ואומר יברכך השם והוה ליה כזימון בעשרה דצריך משום דאמר נברך לאלקינו:" ויש מבארים משום שכך משמעות הפסוק שהברכה צריכה להתקיים בעשרה "כה תברכו את בני ישראל" ו"בני ישראל" היינו עשרה. ובכל זאת הכהנים מהמנין ולא צריך עשרה בלעדיהם, משום שהכהנים גם הם מתברכים בברכה זו. ראה כל זה בביאור הלכה שם.

נימא לפי זה, היות ומצווה זו מתקיימת רק בעשרה ,הלכך האיסור לזר לא לברך ברכת כהנים נאמר אף הוא רק על דרך זו -באופן שמברך "ציבור" -עשרה אנשים (ואף הוא בכללם) ולא פחות. ואכן דרך העולם שאב או ת"ח ושמברכים ברכת כהנים, המתברך על ידו הינו יחיד, אולם אינו מברך כך "ציבור שלם", שבאמת אל לו לברך כך עשרה מתברכים כאחד בברכתו זו. ובאופן זה שאינו מברך עשרה כאחד –אין זו כ"ברכת כהנים" ושרי.

7. יש מהחברים שציינו שכל שמזכיר נוסח ברכת כהנים אך אמרם בדרך תפילה ולא כדרך ברכה -בודאי שרי, דהרי דא גופא מה שאומר הש"צ כל היכא שכהנים לא עולים לדוכן, או בחוץ לארץ לנוהגים לא לומר ברכת כהנים:

"אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ. בָּרְכֵנוּ בַּבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה הַכְּתוּבָה עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּךָ. הָאֲמוּרָה מִפִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו כֹּהֲנִים עַם קְדוֹשֶׁךָ. כָּאָמוּר: יְבָרֶכְךָ… יָאֵר… יִשָּׂא…"

נימא שגם נוסח ברכת האב משמשעו לאו דווקא ברכה אלא כאופן תפילה שהרי אומר האב לבנו:

"יְשִׂימְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה. יְבָרֶכְךָ… יָאֵר… יִשָּׂא…"

ושמא הקדמה זו ישמיך אלוקים משמעותו כפנייה לקב"ה כדרך תפילה וממילא ברכת כהנים הבאה אחריה כהמשך תפילה זו באה.

אולם נעיר בצידו: הן מקרא מלא דיבר הכתוב שנוסח זה הינו ברכה, כפי שאמר יעקב אבינו ליוסף (בראשית פרק מ"ח פס' כ'): "וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה…" ופרש"י שם: "בך יברך ישראל – הבא לברך את בניו יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה:" היינו דהוא הוא ברכה.

וכך גם מבחינה לשונית תחבירית, שאם זו תפילה, הרי היה צריך להיות פנייה לקב"ה בלשון נוכח "אלוקים נא שימו כאפרים וכמנשה" וכדומה לזה, ולא אמירת קביעה כעובדה: "יְשִׂימְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" שכל כה"ג רק לשון ברכה הוא לכאורה. [שלכן נוסח ברכת כהנים הוא נוסח ברכה ולא תפילה, אלא שאכן הנוסח שאומר הש"צ שונה הוא, שששם אכן מקדים "אלוקינו ואלוקי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת וכו'… הרי מדגיש להדיא שמתפלל לקב"ה שיברכנו].

8. עוד נציין שיש שנוהגים דווקא לשבת בשעה שמברכים את הבנים וכדומה בברכת כהנים, ואכן דא גופא טעמם, שברכת כהנים צריכה להעשות דווקא בעמידה, ועל כן כל היכא שיושב הרי אין זה "ברכת כהנים" אלא ברכה בעלמא -דשרי.

9. כהוספה והעמקה לתירוצים שנאמרו לעיל, יש שהדגישו שאף המתירים לשאת את ידיהם על ראש המתברכים, כל זה דווקא משום שאין זו כנשיאת כפיים של כהנים שידיהם אינם על ראש המתברכים אלא נושאים את ידיהם לשמים מעל כתפיהם. ואם כן אין זה כברכת כהנים שעניינה דווקא בנשיאת כפים כפי שהם עושים.

יתירה מכך, יתכן שנשיאות כפים מעל לכתפיהם מבטאת שאין זו ברכה משל עצמם אלא מכוח ברכת שמים, שלכן – כתפילה – נושאים את ידיהם למעלה, כדכתיב, "נשא לבבנו אל כפים אל א-ל בשמים", וכן ו"יפרוש כפיו השמימה", ועוד רבים. ובאופן זה באמת אסור בזרים שמראה שגם הוא רוצה שברכתו תחול – ככהנים – מכוח שמימי מפי עליון. ברם כאשר מניח ידו על ראש הנער, הרי אדרבא מבטא בזה שאין זו כ"ברכת הכהנים" מהשמים ישירות, אלא ברכה מדיליה מהמברך -כברכה דעלמא, שעל כן מניח את ידו על ראש הנער -ושרי.