1. יש שאמרו (באופן כזה ואחר) ששונה רוצח בשגגה שחדשה בו התורה "אין לו דמים" שהותר דמו לגמרי, ולכן אין גואל הדם (ואף לא שאר אדם) בדין "רודף" עליו כלל וכלל. וכוונו בזה לחזון איש חו"מ סימן י"ז ס"ק ג': "כתב המשנה למלך דרוצח בשגגה שיצא מעיר מקלטו ובא גואל הדם להרגו, והשכים הרוצח והרגו לגואל הדם – פטור, כדין זמרי שהרג לפנחס. ונראה דהתם כן הלכה, ואין למדין ממנה! שהרי אם היה פנחס רודף היה בדין שכל אדם שהרגו פטור, אלא ודאי אינו רודף אחר נפש, אדרבה מצווה קעביד אלא שאינה מצווה חיובית. ומכל מקום לגבי זמרי בעצמו דינו כרודף דלא שייך לגביו טענת מצווה. אבל בגואל הדם דלאו מצווה קעביד, אי היה דינו כרודף, היה דינו כרודף לגבי אחרים נמי, דהא לא עביד מצווה כלל. אלא על כרחך דהתורה אמרה שאין לו דמים, וכל אדם אין חייבין עליו, אין לו זכות להרוג אחרים ודינו כרוצח…" 2. יש המבארים ברמב"ם ש"פירש הבועל והרג את הקנאי אינו נהרג עליו" משום שכבר פירש מעבירה, ואל לו לקנאי להרגו, ואם עדיין בא להרגו הרי הוי כרודף גמור באמת. ואכן כך ביאר "הקרית ספר" גופא ברמב"ם שם. ולפי זה "קושיא מעיקרא ליתא". אכן רוב הראשונים והפוסקים פרשו שהכוונה "התהפך זמרי" מיירי שלא פירש לגמרי ועסוק עדיין בחטאו, ועדיין חל גביה דין "קנאים פוגעים בו", וכך בארו גם את דברי הרמב"ם (ראה פרישה אבה"ז ס' ט"ז), דהא אם לא כן, פשיטא דהוי כרודף, ומה חידוש יש בזה, אלא על כורחך בעדיין עסוק בחטאו ולא פירש לגמרי. 3. יש שאמרו (באופן כזה ואחר) ששונה דין "גאולת דם" היות וקיים אצלו זכות "בדמו של הרוצח", לגאול את דמי הנרצח בדם הרוצח "וגם דמו הנה נדרש", ודורש ותובע בזה את דם הרוצח, וכביכול גם כלפי הרוצח קיים מציאות "חוב" כזה. ולכן אינו בדין שהרוצח בשגגה יילחם בו ויהרגהו, ומשכך אין כלפי גואל הדם דין רודף כלל. 4. יש שאמרו ששונה גאולת דם שהינו כ"משפט שבין אדם לחברו", ולכן אין גואל הדם נחשב כרודף גם כלפי הרוצח בשגגה, בשונה מהקנאי בבועל הארמית, שאין כאן משפט שבין אדם לחברו, אלא רק דין "בין אדם למקום", רשות ניתנה לו לקנא את קנאת ה', לכן נחשב עדיין כרודף כלפי הבועל. 5. כעין זה נכתב בחכמת שלמה (הגר"ש קלוגר) אבה"ע ס' ט"ז, שביאר דין "קנאים פוגעים בו" – שבעצם הבועל חייב "מיתה בידי שמים" כמבואר ברמב"ם, ובכל מקום אל לו לאדם להתערב ולמנות עצמו "להיות שליח ההשגחה" לבצע בפועל מיתה בידי שמים בחברו… כאן חדשה התורה שאדם המקנא קנאתו של מקום, אכן יכול להיות "שליח ההשגחה" המבצע בפועל את קיום "מיתה בידי שמים" של הבועל! וביאר עפ"ז כמה עניינים יעו"ש. אמור מעתה: בין נבין מדוע נחשב "רודף", הן הגע עצמך: אדם שחייב "מיתה בידי שמים" ורואה מולו את האריה שעומד לטורפו (נניח שאף יידע בוודאות שעל חטאו ההוא בא), כלום וכי אינו רשאי להתגונן ולהרוג האריה?!… הכי נמי דכוותא, הקנאי בא ליישם (בהיתר ובשליחותו של מקום) את חיוב "מיתתו בידי שמים" – ומכל מקום – ודווקא משום כך – רשאי להתגונן בפניו!… 6. יש שרצו לומר שיתכן וקנאים פוגעין בו, אינה מצווה כלל אלא רק רשות "לקנא קנאתו של מקום" ולכן מכלל רודף לא נפיק, משא"כ גאולת דם, שגם אם היא "רשות", הכוונה שאיננה מצווה חיובית אלא כמצווה קיומית, ומשכך היות ומקיים בזה מצווה ממש, אין דינו כרודף כלל. 7. על פי האפיקי ים (חלק ב' ס' מ'): "צ"ע, כיון דהלכה למשה מסיני, דבועל ארמית קנאין פוגעין בו, איך נקרא פנחס רודף, ואולי משום דדוקא בעושה לקנא קנאת ד', רשאי להורגו בשעת מעשה, אבל לא מטעם אחר, והבוחן לבות הוא יודע אם לעקל או לעקלקלות, וע"כ הכתוב מעיד על פנחס, בקנאו את קנאתי וגו', אבל זמרי אינו מחויב להאמינו בזה, ולגביו היה נחשב כרודף." על פי דבריו מובן החילוק: "גאולת דם" שונה היא, היות ובכל מקרה התירה התורה לגואל הדם להרוג את הרוצח בשגגה מחוץ לעיר מקלט בלא תנאים וכוונות, משכך אין דינו כרודף כלל גם כלפי הרוצח בשגגה.