רבים השיבו: הנחת הקושיא ששרה בהכרח אנוסה היתה לבוא לבית אבימלך בלא שתוכל למאן לו, שהרי אשת איש היתה וצדקת, ואם יכולה היתה למאן בלא להסתכן בנפשה היתה ממאנת לבקשתו.
כלומר אבימלך כפה עליה לבוא אליו –ומכאן שעבר על "גזל", כפי שמעשה שכם בדינה נחשב גזלה, דמה לי חוטף בכוח מה לי כופה לבוא אליו, דא ודא אחת היא.
אמנם בפשטות נאמר, שאבימלך לא כפה עליה כלל, רק ביקש שתישמע לו ותנשא לו. אולם שרה מצדה נחשבת כאנוסה וכפויה, שהרי יראה היתה שאם תסרב יהרגוה, ואם תאמר שנשואה לאברהם הרי יהרגו אותו כדי שתוכל להנשא לאבימלך. כדרכם של המלכים דאז – שהיו רשעים גמורים – ועלולים בהחלט להרוג בכגון דא, והלא גם ספק פיקוח נפש דוחה איסורי תורה, ולכן שרה לא סרבה לאבימלך, כדין "יעבור ולא יהרג" הנאמר גם בג"ע כל היכא דהוי "קרקע עולם".
ולמרות שאבימלך לא איים ולא מידי אלא רק ביקש, מ"מ יראים היו – ובצדק – שעלולים להיהרג, כדברי אברהם לאבימלך: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹקִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי:"
אולם אבימלך מצדו לא חשב כלל לאיים עליהם ולהמיתה אם תסרב לבקשתו, שכל חפצו שתבוא אליו מרצונה בלבד ולא בכפייה, [יתכן שמלך כשר היה ולא היה דרכו להמית בכגון דא], ולכן הוא מצדו לא נחשב כלל שגזלה, שלא אבה לעשות כן, אלא סבר לתומו שבאה אליו ברצונה וטובתה בלבד.
והעיד עליו הכתוב דכך הווה, וכל עונשו היה על פשיעתו שנהג עמם בחוסר דרך ארץ, שלא ראוי להתעניין מיד אם אשתו או אחותו היא, כדברי הגמ' ב"ק צ"ב ע"א:
"…השב אשת האיש מכל מקום, ודקא אמרת הגוי גם צדיק תהרוג הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא, נביא הוא וכבר לימד, אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו, אשתך היא אחותך היא …"
וראה שטמ"ק שם שביאר: "ודקא אמרת הגוי גם צדיק תהרוג וכו' נביא הוא חכם הוא, וממך למד, ופושע אתה בזה, ואלמלי קרבת אליה כבר היית מת, שהיה לך ללמוד דרך ארץ ולא למדת, אלא שאני חסתי עליך כיון שלא היית מזיד ולא נתתיך לנגוע אליה. הראב"ד ז"ל:"
באופן נוסף השיבו – בכמה הדגשים -ואיחדנום: הרמב"ם דנקט דמעשה שכם בדינה הוי "גזל" אינו משום שכפה אותה לאישות ונישואין, אלא משום שחטפה ממש והחזיק בה בביתו בעל כרחה כשבויה וכבושה תחת ידו -כ"גונב איש" דעלמא, ומשכך הוי "גזל", שגם גזלת אדם חטיפתו והחזקתו בכח ושלילת חירותו מקרי "גזל" [בדיני בני נח מיהא] כגזלת ממון. ומשכך נתחייבו שכם וחמור אביו כדין "גזל", ששניהם היו שותפים בכליאת והחזקת דינה בביתם כשבויה ממש.
ברם, כל היכא שאין כאן חטיפה או כליאה והחזקת אדם בכוח ושלילת חירותו, אלא אילוץ להנשא לו, כמעשה אבימלך בשרה, אף שאינו ראוי והגון, מ"מ "גזל" לא מקרי [גם בדיני בני נח], דסו"ס אין כאן שלילת חרות לגמרי כהחזקת שבוי ברשותו בלא יכולת להשתחרר מכבלי שביו, אלא "אילוץ נישואין" בלבד. כבדומה ל"תלויהו וזבין" שהאילוץ למכור בכפייה אין עניינו כ"גזלת אדם".
וכמובן כל זה יכון רק אי נימא שאבימלך אכן איפשר לה לצאת מביתו כאוות נפשה ככל אשת איש דעלמא, אלא רק שנרצה להחיל בה מנהג אישות שהרי תבע ממנה להיות "אשתו" –אשת מלך.
והוא דחוק במשמעות הכתוב כדכתיב: "ועתה השב את האשה אשר לקחתה" משמע בפשטות שהיתה גם היא כלואה מבלי יכולת לצאת.
עוד הציעו החברים: מלך שאני, כלומר, יתכן שביד מלך לצוות על אשה פנויה להינשא לו, וחייבת לשמוע בקולו, וממילא אין כאן גזל, כי זכותו – מכוח היותו מלך – לקחתה לאשה [ואם ממנעת להיות אשתו נחשבת גם כמורדת בו ויכול להרגה]. כמוכח מתוכחת שמואל הנביא על עם ישראל שרצו מלך, שלא כדאי הדבר משום שהמלך יקח מהם בעל כרחם באשר יחפוץ, ובכלל זה גם את בנותיהם לשמשו, והגמ' כתבה שכל אותם דברים שאמר שמואל -אכן זכות המלך לקחת בעל כרחם ואינו עושה בזה איסור.
כדכתיב התם (שמואל א פרק ח' פס' י"א-ט"ז): (יא) וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ: (יב) וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ: (יג) וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת: (יד) וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו: (טו) וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו: (טז) וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ:"
וראה תרגום יונתן שם שבאר "וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת:" ש"רקחות" היינו לתשמיש -כלומר שתהיה פלגשו או אשתו. ואכן יש שהסיקו מכך שיכול המלך לקחת לו אשה בעל כרחה, ואינו עושה בזה איסור, כשם שיכול להפקיע ממון או לצוות אדם יהיה עוזרו.
ושפיר יש לחלק בין אבימלך לשכם, שאכן אבימלך –מלך היה, ובאו אברהם ושרה לגור בארצו, וחייבים לקבל מלכותו עליהם. וזכותו לקחת את שרה – אם פנויה היא – ולצוות עליה כן. שכם מאידך לא היה מלך לא הוא אף לא חמור אביו, אלא "נשיא הארץ" שמשמעו לאו דווקא "מלך" אלא ""ראש השבט" וכדומה, וזכות זו לא נתונה אלא ל"מלך" בלבד לא למטה מזה. ולבר מהכי בני יעקב ובכללם דינה בתו -לא היו נתיניו אלא ראה אותה וחטפה,.שפיר נחשב גזלן וחייב מיתה.
עוד הציעו: אף אם נאמר שלקיחה לאישות באונס הוי כגזלה, כל זה דווקא אם אכן אנסה, ולא סגי בעצם ה"לקיחה לבצע" אלא בביצוע ממש. הלכך שכם שכתוב בו "וישכב אותה ויענה" – הוי גזלן ממש. אבימלך לעומת זאת שרק לקחה לביתו ולא צלחו מעשיו – לא נחשב ש"גזל".
יש מהחברים שטענו שאין לראות כאן באבימלך כגזלן משום ש"צד פשיעה" היה קיים – לשיטת אבימלך – בהנהגת אברהם ושרה, שהטעו אותו באמרם "אחי הוא", ומכאן התגלגל אשר ארע. –
אך צ"ע, דלו יהא שחשבה כפנויה, מ"מ גם פנויה אסור לגזול ולכפות עליה להנשא לו, כפי שדינה היתה פנויה. ומדוע אף הוא לא ייחשב בכפייתו שגזלה?…
וכן יש שטענו שמעשה דיני נחשב גזלה משום שנלקחה מאביה שהיתה קטנה וברשותו היא, ולא דמיא לשרה שגדולה ופנויה היא, ולא נלקחה מאי מי לא מבעלה [שהרי אמרו לו שפנויה היא] ולא מאביה שאינה ברשותו כלל.
גם זה צ"ע, שהרי גזלוה מעצמה, שהרי עומדת ברשות עצמה לאשר תחפוץ בנישואיה, כלום וכי מגרע גרע גזלתה מרשות עצמה -מגזלתה בעומדת ברשות אביה?…
עוד יש שטענו שאין ברור דיו גדרי גזלת אדם ממעשה דינה, שכעולה מדברי הרמב"ן תביעה היתה על אנשי שכם על שנמנעו ולא אבו לדון את שכם וחמור אביו ב"גזל" שעשו, וכיוון שטרם דנוהו ושפטוהו כדבעי, טרם נדע את גדרי גזלת אדם זה. ולך תדע שמא היה אף נפטר מסיבה וטיעון כזה ואחר מגזלה זו…
צ"ע הדברים, שהרי הגדיר במפורש הרמב"ן שהיה כאן "גזל" -ועל גזל חייב מיתה בדיני בני נח. משמע להדיא שכל שעושה כעין זה -דינו למות בדיני נח. ומעתה אם ישנו חילוק בין מעשה זה למעשה אבימלך שמשום מה אינו "גזל" – דא גופא קושיית חילוקא – מהו חילוק זה?…
כל היכא שנמלך אח"כ והחליט לא לשים עגילים באזנו, וכי עבר באיסור חובל?…
