'וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו'
ראה בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות שמפרשים הכתוב "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי" שיצחק נמנע מלמול את עשיו ביום השמיני מחשש לסכנה.
וגם בחלוף הסכנה לא מל אותו מיד אלא המתין עם קיום המצווה עד גיל שלש עשרה, אלא שאז עשיו עצמו מנע את קיום המצווה.
"ויצא הראשון אדמוני, מדרש כשראהו אביו אמר עדיין לא נבלע בו דמיו ולא רצה למולו לשמונה ימים כדאמרינן גבי מעשה דשתי נשים שבאו לפני נתן הבבלי וכו'. כשעבר שנה או שנתיים וראה יצחק שלא החליף מראיתו ידע שזו תולדתו, ואפילו הכי לא מל אותו, אמר, הואיל ולא מלתי אותו לשמנה כמוני, אמתין עד שיהיה בן י"ג כמו ישמעאל אחי ואמול אותו. וכשהיה בן י"ג שנה הוא עכב בעצמו ולא רצה למול. והיינו דכתיב אם לא דם שנאת ודם ירדפך"
והנה, ראה בשו"ע הלכות מילה סימן רס"ב סעיף ב' שפסק שאסור לדחות מילת בנו אלא אם קיימת סכנה, ומ"מ בחלוף הסכנה צריך למולו מיד ללא דיחוי.
עוד ראה רמב"ם וראב"ד פרק א' ממילה הלכה א-ב, חומרת איסור שהיית מילה וביטול מצווה זו:
"מילה מצות עשה שחייבין עליה כרת, שנאמר, וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה. ומצוה על האב למול את בנו… עבר האב או האדון ולא מל אותן ביטל מצות עשה ואינו חייב כרת שאין הכרת תלוי אלא בערל עצמו… וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה, אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד."
והראב"ד שם סובר שהבן שלא מל עצמו "כל יום ויום עומד באיסור כרת".
לעניין זה ראה גם בנודע ביהודה יור"ד סימן קס"ו ועוד.
וקשה, לדעת זקנים מבעלי התוספות, מאי שנא:
בין: מילת עשו, שיצחק דחה את מילתו גם לאחר חלוף הסכנה וזאת עד להיותו בן י"ג שנה.
לבין: שאר נימולי ישראל שלא נמולו ביום השמיני מחמת הסכנה, שבחלוף הסכנה חייב האב לקיים מצוות מילה ללא דיחוי.