דחיית מילה שלא בזמנה

1. רבים השיבו בכמה הדגשים והטעמות העולים לדרך אחת:

קי"ל שהאב חייב במילת בנו הן במילת יום השמיני והן במילה שלא זמנה לאחר יום השמיני, עד היותו בן י"ג שנים שאז חיוב מילה רובץ על הבן גופא כגדול. אמנם יתכן שחיוב האב במילת בנו לאחר יום השמיני כמילה שלא בזמנה *התחדש רק לאחר מתן תורה*, אך לפני מתן תורה שאין לנו אלא ציווי מילה דפרשת "לך לך" -שמא בהאי ציווי *אין חיוב האב אלא רק במילת יום השמיני בלבד* כדכתיב (בראשית י"ז פס' י"ב): *"וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם"*. ואם עבר יום השמיני חיוב מילה *מתנתק מהאב וחל בגופו של בן בלבד* -שערל הוא וטעון מילה, אלא שכעת קטן הוא ואין בו חיוב מצווה בפועל, *עד הגיעו לגיל י"ג* שאז מתחייב הבן בפועל לקיים את מילתו.

[בשונה כמובן ממילת עבדים שתמיד האדון מחויב במילת עבדיו בכל גיל שיהיו].

ולכן אחרי שנמנע יצחק מלמול את עשיו מפאת הסכנה, אף כשחלפה הסכנה ימים רבים אחרי יום השמיני, לא מיהר יצחק למולו -שכבר אין מצוות מילה באב (קודם מתן תורה), ואם ימולו יהיה זה רק *כ"אינו מצווה ועושה"*, אלא ביכר יצחק להמתין שיגיע עשיו לגיל י"ג כישמעאל -שאז גדול הוא, *ויקיים עשיו את חיובו במצוות העשה לעילא כחיוב גמור "מצווה ועושה".*

[וכן היה במילת ישמעאל -שנעשה בגיל י"ג, שעל ישמעאל גופא חל חיוב מילתו ולא על אביו ככתוב (פס' כ"ה): "וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:" ונימא שלא שאברהם גופא מל אותו אלא הוא מל עצמו, ומה דכתיב (פס' כ"ג): "וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם" נימא דקאי דווקא על מילת עבדיו שביצעם הוא בעצמו. עוד יתכן שאברהם ביצע בו בפועל את הברית כדין שליח. וראה במפרשי התורה שם שנחלקו האם אברהם מל את ישמעאל או שהוא מל עצמו].

ואכן חזינן להדיא בקרית ספר למבי"ט שביאר שמצוות האב למול את בנו אחרי יום השמיני נלמד מהכתוב בפרשת *תזריע* (ויקרא י"ב) *"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:"* כפי שכתב שם בפרק א' ממילה:

"מצוה כז: למול את הזכרים דכתיב וביום השמיני ימול, ומצוה על האב למול את בנו שנאמר וביום השמיני ימול וכתיב וימל אברהם את יצחק בנו… מצווין למול הבן או העבד בזמנה ולא יניחו ערל לא בישראל ולא בעבדיהם שנאמר המול לכם כל זכר: אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא אם כן עבר ונמנע למולו שב"ד מלין אותו בעל כרחו. ונראה טעמא משום דבאביו כתיב יום ח' ובב"ד לא כתיב אלא סתם המול לכם, משמע דמילה בזמנה על האב. ואם נמנע הוא מלין אותו ב"ד. *ומנא לן מילה שלא בזמנה מדכתיב וביום וי"ו יתירה* …"

משמע מהמבי"ט דרק מהתם – פרשת תזריע – ילפינן שחייבים למולו מילה שלא בזמנה, ובלא זה לא הוי ידעינן לה.  [מימרא זו מקורה ביבמות ע"ב ע"ב, אלא דהתם משמע דמוסב על מנא לן דמילה שלא בשמנה אף היא דווקא ביום ולא בלילה -דדרשינן "וביום -ויו יתירה" – דבא לרבות מילה שלא בזמנה. אך כאמור מהמבי"ט משמע דמהאי דרשה ילפינן גם עצם חיוב מילה שלא בזמנה].

וכיוון שדרשה זו נאמרה רק *בפרשת תזריע לאחר מתן תורה*, נימא דקודם מתן תורה דאין לנו אלא ציווי מילה דפרשת לך לך, *אכתי לא נצטווה האב [ובית דין] על מילה שלא בזמנה.* ועל כן היה עליהם להמתין עד הגיע הבן *לגיל י"ג שאז חיוב מצוותו חל בו בפועל כגדול.*

2. *דא עקא,* ראה רש"י שבת קל"ב ע"ב דכתב להדיא שחיוב האב למול את בנו לאחר יום השמיני נלמד מהכתוב בפרשת לך לך (פסוק י') "הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר" כדכתב שם:

"בינוני – כגון שלא בזמנה ולאו בר עונשין *ואביו מצווה עליו* נפקא לן *מהמול לכם כל זכר* (קדושין כט, א):"

אם כן כבר נאמר חיוב האב במילה שלא בזמנה בציווי פרשת לך לך, והדרא קושיא לדוכתיה.

אלא אי נימא דדעת זקנים סברו לא כרש"י אלא כדרכו של המבי"ט שנלמד רק מ"וביום השמיני" דפרשת תזריע. [דלבר מהכי דברי רש"י התם צ"ע, דהלא דרשה זו מ"המול לכם כל זכר" נדרשת בקידושין שם (כ"ט ע"א) ללמד לא על חיוב האב לאחר יום השמיני, אלא מנא לן דבית דין חייבים למולו אם לא מלו אביו. ויש ליישב].

עוד ראה מקנה קידושין כ"ט ע"א שהעלה שהמקור לחיוב האב למלית בנו מילה שלא בזמנה מהא דאשה פטורה ממילת בנה, וילפינן לה מקרא "אותו -ולא ואותה", והלא הקשו התוס' והראשונים, תיפוק ליה דהוי מ"ע שהז"ג, ותרצו משום שחיוב האב איןלו קצבה למעלה, שגם אחרי יום השמיני מחויב במצווה זו, אם כן על כרחך חזינן – כבר מהכתוב ב"לך לך" שחיוב האב במית בנו תחולתו גם על מילה שלא בזמנה.

[עוד ראה דבר אברהם ח"ב סימן א' אות ג', שחיוב האב במילה שלא בזמנה ילפינן לה מסברה אף בלא ילפותא מפורשת, שאחרי שהתחייב האב במילת בנו הקטן ביום השמיני, אין שום סברה שיפקע חיוב זה מהאב עד הגיע בנו הקטן לגדלות, שעל כרחך המצווה בגופו של בן להיות נימול לא נפקעה אחרי יום השמיני -שסו"ס ערל הוא, אלא שאין הבן יכול להיות מצווה מששום שקטן הוא, וברי שחיוב האב ימשיך עד לגדולת הבן].

עוד צ"ע דהא איתא בקידושין כ"ט ע"א: "למולו מנלן -דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו. והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה -דכתיב המול לכם כל זכר."

אם כן כבר ידעינן מפרשת לך לך שבית דין חייבים למול את הבן כשלא מלו האב, ובוודאי קאי חיובם לאחר יום השמיני -"היכא דלא מהליה אב", וא"כ אף אי נימא דאכתי לא ידעינן חיוב האב במילת בנו לאחר יום השמיני, מדוע לא מלו יצחק אביו מדין מילת בית דין, הלא ישראל אחר אין שם מלבדו, והוא "כלל ישראל" ואין זולתו. וצ"ע. [וראה גם ההערה בסוף 3]

3. יש הציעו ליישב *על פי דרכו של מחצית השקל* או"ח סימן תמ"ד אות י"א, *שאין חיוב דאורייתא – גם כיום – על האב למול את בנו לאחר יום השמיני, ואינו אלא חיוב דרבנן בלבד:*

"…ולכאורה עלה ברוחי נהי דגם אם עבר יום ח' החיוב על האב למוהלו, מכל מקום אין בו חיוב דאורייתא, דהא בקידושין דף כ"ט [ע"א] ילפינן דהאב חייב למול בנו מדכתיב [בראשית כא, ד] וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלקים, והא אברהם מל יצחק ביום ח'. נהי דהבן עובר כל יום כשיגדיל, מקרא [שם יז, יד] דוערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה, אבל על האב אין חיוב מן התורה. אבל מלשון רמ"א ביורה דעה סימן רס"א בהג"ה ובדרכי משה שם בשם הכל בו [סימן עג] משמע דהוי עשה דאורייתא על אב ובית דין, וכן משמע מתוספות דקידושין [שם ד"ה אותו] שכתבו דמהאי טעמא הוי מצות עשה שלא הזמן גרמא, דמן יום ח' ואילך אין לה זמן קבוע, הרי דקראו מה שהחיוב על אב למול, מצות עשה שאין הזמן גרמא:"

וכן מטין משמיה ד"יד המלך", דאין חיוב האב אלא על מילת יום השמיני בלבד.

ונימא דכך סבר המדרש המובא בדעת זקנים, ולכן נקט שם שלא מלו יצחק אביו אלא חיכה שיגדיל עשיו ויהיה חייב הוא למול את עצמו.

*דע עקא,* שאף אי נימא דאין האב חייב למול בנו אלא מילת יום השמיני בלבד [כנגד כל הפוסקים שחלקו על כך בתוקף גדול, ראה "נחל איתן" שם, מובא בליקוטים שבסוף רמב"ם מהדורת פרנקל]. מ"מ תמוה אמאי לא מלו יצחק כדין *"בית דין"* שהלא הוא ניהו כלל ישראל -ואין אחר זולתו. [וכאמור חיוב בי"ד למולו יליף בקידושין מציווי פרשת לך לך, אם כן מחויב היה בזה].

ואף אי נימא דאין יצחק חשוב "בית דין", מ"מ מבואר בפוסקים שבאין בית דין *-כל ישראל שקיימים שם ואפילו יחיד -חייבים למולו.* כדכתב הרמב"ם בפירוש המשניות שבת סוף פרק י"ט:

*"…וכמו כן כל מי שיראה זה האדם, רוצה לומר הילוד הערל, ולא ימול אותו -עובר על מצות עשה עד שימול אותו, כאילו היה בנו…"*

וכן פסקו: הרא"ש בחולין פרק ו' אות ח' *שכל יחיד מישראל מחויב בזה* ולא רק בית דין, מקנה בקידושין התם (כ"ט ע"א), תשובות רעק"א סימן מ"ב, ערוך השולחן יור"ד ס' רס"א, ועוד.

אמנם הלבוש (יור"ד רס"א) נקט דהוא חיוב רק על בי"ד.

*וצ"ע.*

4. עוד טענו חברי "חילוקא" בבכמה הדגשים והטעמות *-ואיחדנום:*

הנה נבואה נאמרה לאברהם אבינו (בראשית כ"א): *"כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע".* ומהתם ילפינן שלא כל בני יצחק ייחשבו "עם ישראל" ויתחייבו בברית מילה, אלא יהיו כאלו שלא ייחשבו כעם ישראל ולא ייכללו בברית זו. כדאיתא בסנהדרין דף נ"ט ע"ב:

"ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם -אתה וזרעך אין איניש אחרינא לא. אלא מעתה בני ישמעאל לחייבו, -כי ביצחק יקרא לך זרע. *בני עשו לחייבו -ביצחק ולא כל יצחק.* "

ברי שלא ידעו מראש מי לא ייכלל בברית זו (שהרי לא נאמרה נבואה שיהיה זה הבן העתיד להקרא "עשיו"), וכשנולדו יעקב ועשיו לא ידע יצחק מי מביניהם לא יכלל בברית זו, יתירה מכך, יתכן ותהיה כוונת הנבואה – כך סברו – על התולדות העתידיות – נכד ונין וכו' – ולאו דדוקא על הדור הראשון מבני יצחק.

רק לאחר קבלת הברכות של יצחק שברך את יעקב במקום עשיו, ואף ברכו אביו לצאתו חרנה, *נחתם העניין* שיעקב לבדו הוא זרע יצחק ובעל ברית אברהם -ולא עשיו, כפי שברכו מפורשות (בראשית כ"ח): " *וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ* לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹקִים לְאַבְרָהָם:" ופרש"י שם: "שאמר לו ואעשך לגוי גדול, והתברכו בזרעך, -יהיו אותן ברכות האמורות בשבילך, *ממך יצא אותו הגוי ואותו הזרע המבורך* :"

ובשעה שנולדו שני הבנים יעקב ועשיו, ואת יעקב מל יצחק ביום השמיני כדת וכדין, ואילו את עשיו לא יכול היה למול מחמת סכנה, ונמנע ממנו קיום הברית ימים הרבה מחמת אדמימותו, שמא קינן חשש ביצחק *שאכן עיכוב משמים הוא* שאינו ראוי לברית, ולכל הפחות הוי *כ"רעותא"* שאכן הוא זה המופקע מבניו להיות נכלל בברית אברהם -"ביצחק ולא כל יצחק". לכן אף כאשר ראה יצחק שאין שוב סכנה למולו שטבעו להיות "אדום", נמנע למולו עד שיגיע לגיל י"ג ויהיה גדול, ויהיה ניכר האם רוצה ואף ראוי – מצד עצמו – להכנס בברית זו.

ואכן בהגיעו לגיל י"ג (בראשית כ"ה) "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה" מרד עשיו ומיאן שיבצעו בו ברית זו. כדברי דעת זקנים. *והוברר לגמרי עניין "סגולת ישראל" [כדברי הכוזרי בספר ראשון] מי הראוי להמנות בה ומי לא.*

בין נבין מדוע המשיך יצחק אביו בכל כוחו ומאודו להמשיך לקרבו באהבה יתירה, וזרזו שיכבדו בסיפוק ציד וכדומה, למען אכן לא יסתם הגולל עליו ויופקע כליל מלהיות נכלל בברית אברהם, -ולא עלה בידו.

5. עוד הציעו חברי חילוקא, שמא נאמר כדעת *הגר"ח על הש"ס* (סטנסיל) פסחים דף ד' "בעניין עשה דתשביתו", שייסד שאב שאינו ממהר למול את בנו במילה לאחר זמנה, אינו עובר באיסור כל רגע ורגע כמבטל עשה, אלא שרק יש עניין למולו בזריזות מדין *"זריזין מקדימים למצוות".*

*כפי שנכתב שם משמיה דהגר"ח:*

"…וצריך לומר דכל הדין מה שלאחר שמיני עובר בכל שעה ושעה אם לא מל מיד, שייך רק על הבן כשיגדיל, משום שעליו החיוב להיות נימול, וכל שעה שאינו נימול הוא עובר, וכן בתשביתו החיוב הוא שיהא ביתו מושבת מחמץ, ואם אינו מושבת עובר בכל רגע. *אבל על האב יש רק מצוה לעשות מעשה מילה, ואינו שייך כלל לעבור בכל רגע ורגע,* וכל הדין שצריך להקדים הוא משום זריזין מקדימין במצוות אף במילה שלא בזמנה.. רק על הבן שייך שיהא עובר בכל שעה ושעה שאינו נימול, דהבן שהוא מצווה להיות נימול והחיוב עליו…"

רצו לבאר לפי זה, שהעדיף יעקב מטעמים כמוס עמו, להמתין מלמולו -ולא למולו לאלתר, היות ובלאו הכי הוי מילה שלא בזמנה, ולדעת הגר"ח אינו עובר על עשה של מילה כל שעה ושעה [אלא רק יש עניין למהר מצד זריזין], ובלאו הכי יהיה נימול לבסוף.

*נעיר בצידו:* תמוה לומר כן מכמה סיבות:

• הלא זריזין מקדימים למצוות איכא הכא, ואף האבות הקפידו כן וילפינן ליה מאברהם "וישכם אברהם בבוקר", מדוע אכן לא יזדרז יצחק במצווה רבה זו שנכרתו עליה י"ג בריתות, כפי שכל ישראל מזדרזים בה ולא מעכבים אותה אף שלא בזמנה –ויהי מה?…

• כפי שמשמע בפוסקים, ואף בשו"ע, נקטינן לא כך, אלא שאל לו לאב לדחות את מילת בנו גם אם זו מילה שלא בזמנה -לאחר יום השמיני, ואפילו לא לדחות זאת ביום אחד, ואף לא לצורך גדול וחיוני כזה ואחר. ופוק חזי מאי עמא דבר.

• מביאים משמיה דהגר"ח דהוא גופא נקט לא כך. ועי' שו"ת דבר אברהם ח"א סי' לג שהאריך בענין זה, וע"ש בח"ב סוס"י א' שהביא בשם הגר"ח דלא כדמסיק כאן. וצ"ע.

6. עוד יש שהציעו, שמא נאמר שטעם דחיית מילה עשיו עד גיל י"ג, משום שעדיין חשש יצחק שמא עלול להסתכן במילה זו, שהרי אדום הוא, ושמא לא נבלע דמו היטב, ועל אף שהכיר שכך טבעו להיות אדום, מ"מ לא ברירא ליה לגמרי, והעדיף להמתין עד שיגדיל לגמרי כמילת ישמעאל.

*ונעיר בצידו,* דלא משמע כן מדברי דעת זקנים, אלא משמע שידע שכבר כעת אפשר למולו בלא סכנה.

ובדומה לזה יש שהציעו, שמא חשש יצחק ממילה שלא בזמנה, שאולי עלול להסתכן התינוק בה, שטרם ידעו והכירו את טבעה של מילה ותוצאותיה, שהרי רק החלו זה מכבר בניהוג מעשה מילה, ובשלמא מילה בזמנה שכך ציווה ה', הכירו וידעו שאין ממה לחשוש [והרי אף יצחק נימול לשמונה], אך מילה שלא בזמנה שהתינוק גדל קצת יותר -שמא מסוכנת היא לו יותר. לכן המתין עד הגיעו לגיל י"ג, שהרי בגיל זה נימול ישמעאל וכבר נוכחו לראות שאין סכנה בה בגיל זה.

*נעיר בצידו:* הלא עבדים רבים היו לו לאברהם, לפחות שלוש מאות ושמונה עשר ככתוב (בראשית י"ד): *"וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת"*, וגם ליצחק היו עבדים רבים, והנה קיימת קהילת נימולים שפרים ורבים, ומזה ששים ואחת שנים מילים המה את זכריהם (מברית אברהם בהיותו בגיל צ"ט, ועד לידת יעקב ועשיו בהיותו בן ששים) וברי שמלו כל אופני המילות, הן מילה בזמנה והן שלא בזמנה כפי המצטרך, ומסתמא כבר הכירו בה ובתכונתיה היטב.