ראה בחידושי הגר"ח על הרמב"ם (הל' תפילה פרק ד' הלכה א') דפסק כי בתפילה קיימים שני סוגי כוונות וכדלהלן. הראשון, כוונת פירוש המילים. כוונה זו מעכבת ב"ברכת אבות" בלבד, ולא בשאר התפילה. השני, כוונה כללית של המתפלל על היותו "עומד לפני מלך ומתפלל…" "ואם אין ליבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ה' ומתפלל אין זה מעשה תפילה". ולפיכך, כוונה זו הנה "מעכבת" ונדרשת מהמתפלל למשך כל התפילה. ובלעדי כוונה זו התפילה אינה נחשבת כתפילה והמתפלל נחשב כ"מתעסק דאין בו דין מעשה", (הגר"ח אף מוסיף כי העדר כוונה זו כמוה כהעדר כוונה מדין מצוות צריכות כוונה). זאת אומרת, כי ע"פ פסקו זה של ר' חיים אדם שמחשבותיו משוטטות ו"חולם" בתפילתו, אינו יוצא ידי חובת תפילה. החזו"א בגיליונות על הגר"ח חולק כל הגר"ח, וסובר דלכתחילה אכן צריך כוונה גמורה בכל התפילה, אך בדיעבד יוצא גם אם מחשבותיו משוטטות, ונחשב כמתפלל ולא כמתעסק, משום "שיש לו ידיעה כהה שמתפלל, אלא שאין לבו ער כל כך, בידיעה כזו סגי בדיעבד". והנה, ראה בשו"ע או"ח ס' ס"ד סע' ד' דפוסק, לגבי קריאת שמע, כי מי שהיה עומד ב"וכתבתם", ואינו יודע אם ב"וכתבתם" של פרשה ראשונה או ב"וכתבתם" של פרשה שנייה, צריך לחזור ל"וכתבתם" של פרשה ראשונה. והני מילי, שלא התחיל "למען ירבו ימיכם". אבל אם כבר התחיל "למען ירבו ימיכם" אינו צריך לחזור "דסירכיה נקט ואתא". ובמשנ"ב שם בס"ק ח' מפרש כי מדובר שאינו זוכר כלל שום תיבה שאמר מפרשה שניה. דאם זוכר הלא כבר יודע שעומד ב"וכתבתם" של פרשה שניה. ובטעם השו"ע כתב המשנ"ב כי מסתמא אמר כפי ההרגל לומר 'למען ירבו' אחר 'וכתבתם' שבפרשה השנייה. ואם כן, חזינן להדיא דגם בקריאת שמע שעניינה "קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות", מ"מ אם היה "חולם" בקריאתה ומחשבתיו משוטטות – עד שאינו זוכר היכן עומד, האם בפרשה ראשונה או שניה, ואינו זוכר אפילו אם אמר "תיבה" כלשהי של פרשה שניה, מכל מקום יוצא ידי חובת קריאת שמע בדיעבד.
ויקשה לשיטת הגר"ח, מאי שנא: בין: מי שאינו מרוכז ו/או "חולם" ו/או מי שמחשבותיו משוטטות, בשעת התפילה, דאינו יוצא ידי חובת תפילה ואמרינן כי תפילתו אינה תפילה ודינו כ"מתעסק". לבין: מי שאינו מרוכז ו/או "חולם" ו/או מי שמחשבותיו משוטטות בשעת "קריאת שמע", אשר כאמור עניינה קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, דיוצא ידי חובת מצוות קריאת שמע מהטעם שיש לו ידיעה כהה לגבי פועלו