הצלת חיי חברו באחד מאיבריו

שאלות ותשובות לכל נושא שתבחר

'אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ' (ויקרא כה, לו)

 

מפסוק זה דרש ר"ע (ב"מ סב.) וחי אחיך עמך, חייך קודמים לחיי חברך.

והנה בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תרכז) הכריע לגבי ישראל שאמר לו השלטון, הנח לי לקצץ אבר אחד מאיברך, שאינך מת ממנו, או שאמית ישראל חברך, דאינו מחויב למסור אבר מאיבריו להצלת חיי חברו – ואינה אלא מידת חסידות. זאת משום דכתיב "דרכיה דרכי נועם". דהיינו, שמשפטי התורה מכוונים ומתואמים להגיון ולשכל הישר, ואינו עולה על דעת מאן דהו כי יש לחייב אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי להציל חברו ממוות.

ובעקבותיו פסקו גדולי האחרונים (אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קע"ד, מנחת יצחק ח"ו סי' קג, ציץ אליעזר ח"ט סי' מה, שבט הלוי חי"א סי' קצה) כי אדם אינו מחוייב להציל את חבירו מסכנת חיים באמצעות תרומת כליה, ואין בזה משום "לא תעמוד על דם רעיך", ואינה אלא מידת חסידת "ואשריו ואשרי חלקו".

והנה בגמרא בבבא מציעא (סב ע"א) נאמר: "שנים שהיו מהלכים בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב. דרש בן פטורא מוטב ימותו שניהם ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ודרש "וחי אחיך עמך", חייך קודמים לחיי חבריך".

ולהלכה נפסק כדעת רבי עקיבא דמי שקיתון המים שלו ישתה את המים, ולא חייב למסור את חייו להצלת חברו. (ע"ע יראים סי' מו, טור יו"ד סי' רנא וברמ"א שם ס"ג, ובביאור הגר"א סק"ו, חכמת אדם כלל קמה ס"א).

מסוגיה זו עולה ש"חייך קודמים", ולכן בעל הקיתון מים יכול לשתות כדי להחיות את עצמו, אמנם לכאורה יש להבין מכך, שכל מה שאינו עומד כנגד "חייך", מחוייב אדם לעשות למען הצלת חבירו, ולא נתמעט בזה שאינו מחוייב להפסיד איבר עבור הצלת חבירו.

וקשה מהו החילוק:

בין: פסקו של הרדב"ז שאדם אינו חוייב לקצוץ אחד מאבריו, וכן פסקם של האחרונים שאדם אינו מחוייב בתרומת כליה, להצלת חבירו, משום "דרכי נועם".

לבין: הדין של "שנים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון מים" שמשמע שמחוייב לעשות הכל למען הצלת חבירו, פרט כשזה על חשבון חיי עצמו, משום "חייך קודמים".

1. יתכן כי "איבוד אבר" נחשב ע"פ ההלכה כעין "איבוד חיים", וזאת למרות שלא קיימת לכאורה חשש פיקוח נפש. ועל כן פסק הש"ך ביו"ד ס' קנ"ז ס"ק ג' "ואם יש סכנת אבר צ"ע אי דמי לממון או לנפש… ונראה לקולא."

למרות שכל מה שפיקו"נ דוחה איסורי תורה ילפינן לה מ"וחי בהם – ולא שימות בהם" ומדוע חיי אבריו דוחים איסורי תורה? בהכרח שחיי אבריו התרבו אף הם בכלל "וחי בהם – ולא שימות בהם". (ויש עוד להאריך בזה שהרי לגבי שבת נפסק להלכה או"ח ס' שכ"ח להחמיר שסכנת אבר לא דוחה חילול שבת דאורייתא ע"י ישראל. ואכמ"ל…)

משכך לאחר שחידש רבי עקיבא ש"חייך קודמים" הוא הדין "חיי אבריך קודמים" לחיי זולתך. ולפי זה קושיא מעיקרא ליתא.

2. במנחת שלמה משמע שכל מחלוקת בן פטורא ורבי עקיבא קיימת רק במקרה ששני אנשים שרויים באותה סכנה יחדיו, כ"שנים שהיו מהלכין בדרך" והמים שבידם הם מצילי החיים מאותה סכנה וכדומה לזה (כלומר הן המציל והן חברו העומד למות, שרויים בעצם באותה סכנה במשותף), רק כאן נאמרה ההלכה של בן פטורא ש"מוטב ימותו שניהם ואל יראה כל אחד במותו של חברו". כלומר, גם בן פטורא מודה שבמקרה רגיל שחברו נמצא בסכנת חיים והמציל אינו שרוי עמו כלל ב"סכנה המשותפת עמו", אל לו לאדם להסתכן בחייו על מנת להציל את חיי חברו, לרבות אם שניהם יזכו בכך לחיי שעה ולא לחיי עולם. היות והמציל אינו שרוי עמו עתה בסכנה כלל וכלל, אל לו לאבד מחייו ולו כלשהו.

משכך נאמר שגם רבי עקיבא שבא לחלוק על בן פטורא שחייך קודמים (גם כאן), יתכן אמנם שנכון הדיוק (שהינו הדיוק של החתם סופר) שכל הקרבה אחרת כן חייב לתת – לרבות איבוד אברו – לשם הצלת חיי חברו שעמו, אך כל זה רק במקרים כאלו ששרוי עמו יחדיו בסכנה משותפת. אך בעלמא כשאדם נמצא מחוץ לסכנת חברו, אינו חייב להקריב אבר מאבריו להצלת חיי חברו. אלא רק "מידת חסידות" בלבד, ואשריו ואשרי חלקו.

3. יתכן גם שכל מחלוקת בן פטורא ורבי עקיבא אינה מדברת כלל על "חיוב גמור" אלא רק "מידת חסידות" בלבד. וכך גם מדויק מהניסוח הלשוני של בן פטורא: "מוטב ימותו שניהם ואל יראה כל אחד במותו של חברו", משמע לפום ריהטא שאינו אלא "מוטב" ו"אל יראה במות חברו", אין כאן לכאורה – גם אליבא דבן פטורא – חיוב גמור, אלא מחלוקתם מהי "מידת החסידות" הראויה והנכונה, האם להקריב חלק מחייו (חיי עולם שלו) להצלת חיי חברו (חיי שעה) – וכך דעת בן פטורא. או שאף מצד "מידת חסידות" אין כאן מקום, היות ו"חייך קודמים" וזהו רצון ה', ולא זוהי הדרך להתחסד – וכך דעת רבי עקיבא.

ומעתה יתכן שנכון הדיוק מדברי רבי עקיבא שבאמת ראוי להקריב חיי אברו לשם להצלת חיי חברו (היות ורק חייך קודמים, אבל כל הקרבה אחרת כן ראוי לתת, לרבות אברו – כדיוקו של החתם סופר). ברם, כל זה נכון רק ע"פ "מידת חסידות" בלבד, לא כחיוב גמור. שכאמור כל המימרא הזאת סובבת סביב "מידת חסידות" בלבד, ולא מהו שורת הדין והחיוב הגמור. ועל כן ע"פ שורת הדין אינו מחויב לתת אברו, אלא רק "מידת חסידות" בלבד, ואשריו ואשרי חלקו, כדפסקו הפוסקים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הצטרף גם אתה לדיון

גם אתה רוצה להיות פעיל בקהילה שלנו?

לענות על שאלות להציף סוגיות ודיונים?