'אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ' (ויקרא כה, לו)
מפסוק זה דרש ר"ע (ב"מ סב.) וחי אחיך עמך, חייך קודמים לחיי חברך.
והנה בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תרכז) הכריע לגבי ישראל שאמר לו השלטון, הנח לי לקצץ אבר אחד מאיברך, שאינך מת ממנו, או שאמית ישראל חברך, דאינו מחויב למסור אבר מאיבריו להצלת חיי חברו – ואינה אלא מידת חסידות. זאת משום דכתיב "דרכיה דרכי נועם". דהיינו, שמשפטי התורה מכוונים ומתואמים להגיון ולשכל הישר, ואינו עולה על דעת מאן דהו כי יש לחייב אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי להציל חברו ממוות.
ובעקבותיו פסקו גדולי האחרונים (אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קע"ד, מנחת יצחק ח"ו סי' קג, ציץ אליעזר ח"ט סי' מה, שבט הלוי חי"א סי' קצה) כי אדם אינו מחוייב להציל את חבירו מסכנת חיים באמצעות תרומת כליה, ואין בזה משום "לא תעמוד על דם רעיך", ואינה אלא מידת חסידת "ואשריו ואשרי חלקו".
והנה בגמרא בבבא מציעא (סב ע"א) נאמר: "שנים שהיו מהלכים בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב. דרש בן פטורא מוטב ימותו שניהם ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ודרש "וחי אחיך עמך", חייך קודמים לחיי חבריך".
ולהלכה נפסק כדעת רבי עקיבא דמי שקיתון המים שלו ישתה את המים, ולא חייב למסור את חייו להצלת חברו. (ע"ע יראים סי' מו, טור יו"ד סי' רנא וברמ"א שם ס"ג, ובביאור הגר"א סק"ו, חכמת אדם כלל קמה ס"א).
מסוגיה זו עולה ש"חייך קודמים", ולכן בעל הקיתון מים יכול לשתות כדי להחיות את עצמו, אמנם לכאורה יש להבין מכך, שכל מה שאינו עומד כנגד "חייך", מחוייב אדם לעשות למען הצלת חבירו, ולא נתמעט בזה שאינו מחוייב להפסיד איבר עבור הצלת חבירו.
וקשה מהו החילוק:
בין: פסקו של הרדב"ז שאדם אינו חוייב לקצוץ אחד מאבריו, וכן פסקם של האחרונים שאדם אינו מחוייב בתרומת כליה, להצלת חבירו, משום "דרכי נועם".
לבין: הדין של "שנים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון מים" שמשמע שמחוייב לעשות הכל למען הצלת חבירו, פרט כשזה על חשבון חיי עצמו, משום "חייך קודמים".