על הכתוב "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וגו'…" (בראשית ל"ב), פרש"י שם: "ויירא שמא יהרג, ויצר לו -אם יהרוג הוא את אחרים :" כלומר חשש יעקב שמא יהרוג אחרים במלחמתו עם עשיו.
עוד ראה בדומה לזה, מדרש רבה בראשית לך לך, פרשה ד' פסיקה ד', לגבי מלחמות של אברהם אבינו נגד ארבעת המלכים שבא להציל את לוט משביו, שהנה כתוב לאחר מלחמה זו שאמר ה' לאברהם (פרק ט"ז פס' א'): "…אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד." במדרש ביארו חששו של אברהם: "מפני שהיה אברהם מתפחד ואומר תאמר אותן האוכלוסין שהרגתי שהיה בהם צדיק או ירא שמים".
ושם בהמשך תשובת הקב"ה אליו: "משל לתָבַן שהיה עובר לפני פרדסיו של מלך. ראה חבילות של קוצים, וירד ונטלם, והציץ [המלך] וראה אותו, והתחיל מטמן מפניו. אמר לו [המלך]: מפני מה אתה מיטמן? פועלים הייתי צריך שיקושו אותה. עכשיו שקששתה אתה, בוא וטול שכרך. כך אמר הקב"ה לאברהם: אותם האוכלוסין שהרגת קוצים כסוחים היו."
הרי שחשש אברהם שמא הרג במלחמתו גם צדיק וירא שמים, ולא נחה דעתו עד שהשיבו: "קוצים כסוחים היו".
והנה אם חששם של יעקב אבינו ואברהם אבינו היה הריגת מעורבים במלחמה, הלא קי"ל "דין רודף", שמותר ואף מצווה להמיתו, כדאיתא בסנהדרין ע"ב ע"ב, וכנפסק ברמב"ם פרק א' מרוצח הלכה ו'-י"ד: "אבל הרודף אחר חבירו להרגו אפילו היה הרודף קטן -הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף… כל היכול להציל ולא הציל עובר על (ויקרא י"ט ט"ז) לא תעמוד על דם רעך…"
וגם אם נאמר שחששם שמא ייהרגו "בלתי מעורבים במלחמה", הלא בעת מלחמה – אפילו במלחמת הרשות – ציוותה התורה להרוג כל זכר גדול, כלומר כל זכר גדול אפילו בלתי מעורבים במלחמה, כנפסק ברמב"ם פרק ו' מהלכות מלכים הלכה ד': "ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים …" וכל שכן במלחמה הנעשית באויבים הבאים עלינו לכלותינו ולהצר לנו, דהוי מלחמת מצווה ממש, כנפסק ברמב"ם פרק ה' ממלכים הלכה א': "…ואיזו היא מלחמת מצוה… ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם ."
יתירה מכך, הנה אחרי מעשה דינה קמו שמעון ולוי והרגו כל זכר ביושבי העיר -ואפילו תינוקות שבהם: "…וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר :" (בראשית ל"ד).
וראה במהר"ל גור אריה שם (פרק ל"ד פס' י"ג) שביאר שהיה כאן עילת מלחמה שהאויבים הם שפרצו בנו תחלה, ובאופן זה -רשאי להרוג אפילו אותם שהינם בלתי מעורבים במלחמה ואפילו תינוקות – [בשונה ממלחמת רשות], משום ששייכים לאותה אומה שפרצה בהם, שכך דרכה של מלחמת נקמה באויב: "אף על גב דלא עשה רק אחד מהם – כיון דמכלל העם הוא, כיון שפרצו להם תחלה – מותרים ליקח נקמתם מהם. והכי נמי כל המלחמות שהם נמצאים כגון "צרור את המדיינים וגו'" (במדבר כה, יז), אף על גב דהיו הרבה שלא עשו… כיון שהיו באותה אומה שעשה רע להם – מותרין לבא עליהם למלחמה, וכן הם כל המלחמות: "
צ"ע – מהו החילוק:
בין פחדו של יעקב אבינו ממלחמתו עם עשיו "אם יהרוג הוא אחרים". וכן פחדו של אברהם אבינו לאחר מלחמתו בארבעת המלכים –"שמא הרגתי צדיק או ירא שמים".
לבין הדין הנקוט, שמצווה להרוג את הרודפים להרוג -אם חששם היה לגבי המעורבים במלחמה.
לבין דין מלחמת רשות –שמצווה להרוג כל זכר גדול, וכל שכן במלחמת מצווה "עזרת ישראל מיד צר". –אם חששם היה הריגת בלתי מעורבים במלחמה.
ולבין הריגת כל זכר באנשי שכם ע"י שמעון ולוי, וכביאור המהר"ל שכך ראוי במלחמת נקמה שהאויבים פרצו תחילה, להרוג את השייכים לאומה או לקבוצה זו: "אף על גב דהיו הרבה שלא עשו… כיון שהיו באותה אומה שעשה רע להם – מותרין לבא עליהם למלחמה, וכן הם כל המלחמות:" -אם חששם היה הריגת בלתי מעורבים במלחמה.
