חוסר יכולת טכנית לקיים מצווה – האם פטור?

1. *רבים השיבו בכמה הדגשים ואיחדנום:*

אכן דעת הרדב"ז שכל מצווה שמופקע מלקיימה בעצמו כנדון דנן -קיום מצוות "קריאת שמו"ת" *שצורתה העיקרית* הינה קריאת הכתוב בעיניו ואמירתם בפה, והוא סומא ואינו יכול לקיימה כעיקר צורתה, פטור לגמרי מחיוב מצווה זו, אפילו שאפשר על ידי אחרים על ידי דין "שומע כעונה".

שלא נאמר "שומע כעונה" רק על מי שמוטל עליו *חיוב עיקר קיום המצווה* ובר הכי לכך, שכאמור נעשית היא בעלמא ע"י קריאת הכתוב בעיניו ואמירתם.

ואגב ניתן להביא דוגמא נוספת לעניין זה: כאדם המנוע מלדבר כאילם או נחתך לשונו וכדומה, למרות שפיקח הוא לכל דבר ומחויב בכל המצוות כולן, הנה פטור ממצוות תפילה וברכות, שהרי מצוות אלו מתקיימות על ידי אמירה ואיבד לחלוטין את יכולת אמירה.

ולכן לא נאמר שנעמיד לו מישהו שיאמר לפניו תפילות וברכות ויצא אותו אילם על ידי שומע כעונה. משום כללו זה של הרדב"ז, שכל מצווה שמופקע מלקיימה *כצורתה העיקרית בעצמו,* פטור הימנה, ואינו חייב לצאת בה על ידי אחרים אפילו שאפשר ע"י "שומע כעונה".

ברם מצוות שופר שאני., שהרי *עיקר מצוותה "שמיעה"* ולא "תקיעה", כפי שכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות שופר הלכה א':

"מצוות עשה של תורה *לשמוע תרועת השופר* בראש השנה שנאמר "יום תרועה יהיה לכם"…"

עוד ראה רמב"ם שם סוף הלכה ג':

"שופר הגזול שתקע בו –יצא, *שאין המצווה אלא בשמיעת הקול* אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע  -ואין בקול דין גזל…"

וכן סוברים רוב הפוסקים, ראה שו"ע או"ח סימן תקפ"ה שיברך "לשמוע קול שופר", וראה משנ"ב שם (ס"ק ד') בשם הפוסקים, שרצונו לומר שלא יברך "לתקוע בשופר", *דלאו בתקיעה תליא מילתא אלא בשמיעה*, שהרי התוקע ולא שמע קול שופר לא יצא.

ומ"מ ביארו הפוסקים והאחרונים, דבעינן שישמע קול שופר של תקיעת מצווה, ולכן בעינן לכוונת תוקע להוציא אחרים ידי חובה וכוונת שומעים לצאת ידי חובה בתקיעתו זו. אמנם אין התקיעה עיקר מצוות שופר אלא *מתנאי המצווה בלבד*. (ראה חזו"א אור"ח סימן כ"ט).

ואמנם אין יכולת ביד חצי עבד וחצי בן חורן מבחינה הלכתית *לייצר* קול שופר כשר זה, שלא ימלט שלא יהיה מעורב בקול היוצא תערובת קול של אינו בן חורין, ונמצא שהקול המפיק מהשופר אינו קול כשר, מ"מ מהני גם לו לצאת ידי חובה ע"י שישמע מאחר התוקע את קול השופר. (ראה חזו"א שם, ומקראי קודש ימים נוראים ס' ט"ז אות ד', צפנת פענח, ועוד אחרונים רבים).

ומכל מקום, לא חשיב לגבי הא שאינו יכול לצאת את המצווה בעצמו כעיקר מצוותה -ככללו של הרדב"ז, משום שאדרבא *עיקר מצוותה לצאת ע"י שמיעה,* ואף התוקע עצמו אינו יוצא בעצם תקיעתו -אלא בשמיעת אזניו את קול השופר היוצא בתקיעתו. והלא גם שומעי קול השופר דעלמא מקיימים את *עיקר צורת קיום מצוותה*, ואף חצי בן חורין בכלל זה, ששמיעתו מעליא היא לגבי קיום מצוות שופר [כשאר כל המצוות המעשיות שיוצא במעשה מצוותו דידיה, ראה גם לשון החזו"א שם: "כחיובו בתערובת (למרות צד עבד שבו) כך קיום מצוותיו בתערובת (למרות צד עבד שבו)" ] והן עיקר קיום מצוותה כאמור *"שמיעה"* ולא "תקיעה" *ו"ייצור"* הקול.

למרות שיש מקמאי דמשמע מהם שהמצווה היא התקיעה גופא כבעל השאילתות שפסק שמברכים לתקוע בשופר (שאלתא קע"א):

"דמחייבין דבית ישראל למיתקע בחצוצרא… ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו לתקוע בשופר"

וכן הביא הראש בשם ר"ת (ראש השנה פרק ד' סימן י') שמברכים "לתקוע בשופר" ולא "לשמוע קול שופר".  מ"מ נימא דהרדב"ז אזיל כרוב קמאי ופוסקים הסוברים שהמצווה שהיא השמיעה ולא התקיעה.

2. עוד רבים השיבו בהדגשים והטעמות שונים -העולים בכלליות לדרך אחת, *על כן איחדנום לתשובה אחת כוללת:*

אכן נוקט הרדב"ז כללא: *"לא מצינו דבר שיהיה פטור ע"י עצמו משום דלא שייך, ויתחייב ע"י אחרים."*

ברם, כל דא מיירי דווקא כאשר לאדם המחויב אין יכולת *בעצם* לקיים את המצווה *מצד עצמו*, אך אם *מצד עצמו יש לו יכולת*, אלא *שעיכוב חיצוני לו* מעכבו בדבר, למרות שאינו יכול להמלט מאותו עיכוב חיצוני, מ"מ חשיב עדיין בתורת חיוב המצווה, משום שהעיכוב כביכול *לא בו – במחויב –* אלא במשהו שהוא *חוץ ממנו.*

לכן בשלמא סומא שמנוע לראות ולקרוא -שפיר חשיב *שמצד עצמו* אין לי כסומא יכולת זו לראות ולקרוא, ובהעדר יכולת אין לו חיובי מצוות הנעשות ע"י ראיה וקריאה וכדומה כקריאת שמו"ת. ולא רמינן עלה שיקיים מיהא מצווה זו ע"י דין "שומע כעונה" שישמע מאחרים.

לעומת זאת חצי עבד וחצי בן חורין -על אף שאינו יכול לתקוע בשופר ולהוציא עצמו בכך ידי חובה באופן זה, לא דמיא להא, משום *שיש בו צד מחויב מוחלט – חצי בן חורין שבו –* וצד זה אכן מחויב בכל המצוות כולן כבן חורין דעלמא, ולמעשה גם התקיעה של החצי בן חורין שבו – תקיעתו מעלייתא היא וחשיב בר יכולת לא רק מבחינת "מציאות" התקיעה, אלא אף מבחינה הלכתית ליכולת תקיעה כשרה, שבצד בן חורין המחויב שבו *אין דופי בתקיעתו כלל*, אלא שבזמן שתוקע בשופר -קול נוסף כביכול יוצא מהשופר -והוא מצד עבד שבו שאינו בר חיובא, *ומקלקל בכך את קול השופר היוצא.* ולכן כלפי הצד המחויב  בו – חצי צד בן חורין שבו – מחויב בתקיעת שופר ובעל יכולת תקיעה כשרה כדעלמא, אלא שחסרון חיצוני לו כביכול – חצי צד עבד שבו – שהוא חיצוני לצד המחויב שבו –"מקלקל לו את התקיעה", ומשכך חשיב רק *כ"מניעה חיצונית"*, וצד בן חורין המחויב שבו -שפיר בכלל *חיוב וקיום מצוות שופר כדעלמא,* ולכן אינו נפטר ממצווה זו ועליו לשמוע תקיעת שופר ע"י אחרים.