בתוספות (גיטין ג ע"ב ד"ה וכי) שכתבו שכל מה שנאמר במשנה שיש לעשות "לכתחילה" ואילו "בדיעבד" כשר אף אם לא עשהו, אינו אלא בדברים המחוייבים מדרבנן. אבל בדברים המחוייבים מדאורייתא, אין חילוק בין "לכתחילה" לבין "בדיעבד". [ועל פי זה הסיקו התוס' כי פסול של מחובר בגט וחיוב לשמה בכתיבת הגט מעכבים אף בדיעבד, מכיון שחיובם מדאורייתא]. אמנם בברכי יוסף (יו"ד סי' א) כתב שלגבי דיני קדשים מצינו דינים מדאורייתא, שאינם מעכבים בדיעבד וכמו שאמרו בכמה מקומות "שנה עליו הכתוב לעכב" משמע שלא בכל מקום מעכב בדיעבד. אולם בשאר דינים מדאורייתא הרי הם לעיכובא בכל אופן. והנה לעומת זאת, בדין מודר הנאה מחבירו, כתבו התוספות (גיטין לה ע"ב ד"ה ליחוש) שלכתחילה מדאורייתא אין מתירין את הנדר אלא בפני חבירו, (ודרשינן לה מקרא), אבל בדיעבד אם התירו שלא בפניו הותר הנדר. וכן מבואר בתוס' בזבחים (טז ע"א ד"ה מה) שכתבו שמדאורייתא העדים חייבים לעמוד והדיינים לשבת, [כדכתיב "ועמדו שני האנשים"] אך בדיעבד אינו מעכב. ובתפארת ישראל (סוטה פ"ט מ"ה) מוכיח שלא כדעת התוס' הנ"ל בגיטין שמדאורייתא אין חילוק לכתחילה לדיעבד, שהרי במשנה שם אמרו בדין עגלה ערופה שלכתחילה [מדאורייתא] נצרך נחל איתן לעגלה ערופה אך בדיעבד אינו מעכב. וקשה מהו החילוק: בין: דינים מדאורייתא כגון פסול מחובר בגט וחיוב כתיבת גט שלא לשמה, שכתבו התוס' שמעכבים אף בדיעבד, משום שאין חילוק בין לכתחילה לדיעבד. לבין: שאר דינים מדאורייתא כדוגמת התרת נדר בפני חבירו, עדים בעמידה ודיינים בישיבה, ועריפת העגלה בנחל איתן שאינם מעכבים בדיעבד.