כשרות קטן בכתיבת תפילין ובשחיטה

1. קושיא זו הקשה הפרי מגדים בפתיחה כוללת חלק ב' אות ג', ואף מתרצה בב' אנפי:

"ועדיין יש לעיין באו"ח סימן ל"ט סעיף א', קטן פסול לכתיבת תפילין דאין בכלל וקשרתם, ואפילו הכי כשר לזביחה באחרים רואין, צ"ל דמצות עשה קום ועשה רחמנא פטריה לגמרי לקטן, מה שאין כן לא תעשה -קטן חייב אלא דלאו בני דיעה הוה, ואת"ל פטור, מכל מקום אחרים אסורים ליתן לו, הוה בר זביחה, עיין ש"ך יו"ד [סימן] א' [ס"ק] כ"ז יע"ש."

2. בפשטות כוונת הפרי מגדים לחלק בין "מצוות עשה" ל"לאווין" לגבי פטור קטן, שבעוד שבמצוות עשה -פטור לגמרי, שהרי אינו מצווה לעשות מצווה, לא כן הדבר לגבי לאווין, שלמעשה ה"איסור" קיים גם כלפי קטן, אלא שמחמת חוסר דעה אין להענישו לא בעונשי בית דין אף לא בעונשי שמים.

ואכן יש פוסקים הסוברים שקטן אף הוא מוזהר כביכול באיסורים, אלא רק שאין בו ענישה כלל מחמת חוסר דעתו [אף לא ענישה שמימית]. וכדאיתא בסנהדרין נ"ה ע"ב, לגבי קטן הרובע ונרבע לבהמה, שיש להרוג את הבהמה משום "תקלה" -"כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עילויה", כלומר קטן חשיב מוזהר ומזיד בהרבעתו ושפיר מקרי שבאה "תקלה" על ידו מהבהמה, אלא דחס רחמנא עליה שלא לענשו למרות שמוזהר. ונשאו רבותינו האחרונים טובא בעניין זה שיש אכן שנקטו שקטן מוזהר באיסורים. ראה קה"י יבמות סימן ל"ב (בעניין פיתוי קטנה) מה שכתב בעניין זה.

ולכן לגבי "זביחה" חשיב הקטן דהוי ב"תורת הדבר" שאף הוא כביכול בכלל איסוריה. לעומת מצוות קשירת תפילין דהוי "מצוות עשה" ואינו כלל בתורת ציווי מ"ע.

ולכאורה המה דברי הש"ך שכתב ביור"ד סימן ב' ס"ק כ"ז, לבאר מדוע קטן הוי בתורת "וזבחת ואכלת" -מי שבכלל מצוות זביחה הוא בכלל אכילה, בשונה מגוי כדכתב שם: "אבל ודאי דקטן מצווה (בשחיטה), שהרי אסור לו לאכול בלא שחיטה".

3. בנוסף – טען הפמ"ג לעיל – שאף אם נאמר שקטן אינו בכלל ציווי איסורים כמו שאינו בכלל ציווי מ"ע, מ"מ דיינו לומר שה"איסור" בעצמותו שייך אף בקטן, כלומר, שאף לגביו הוי "חפצא דאיסורא" אלא שמחמת קטנותו לא מבעי שאינו נענש –מחמת קטנותו וחוסר דעתו, אלא אף אינו מוטל עליו להזהר שלא להכשל בהן, –אולם אף לגביו נחשב "חפצא דאיסורא" אלא רק שאינו מצווה להזהר בהן.

שהלא איסור ספייה לקטן -יש לגדול, כלומר שנחשב שמאכיל את הקטן "איסורים" ואסור לגדול לעשות שיאכל הקטן "איסורים", הרי דגם כלפי הקטן הדבר נחשב הבשר האסור "חפצא דאיסורא".

והלכך לגבי זביחה אף הקטן נחשב "בתורת זביחה" , שאיסורי בהמה לא שחוטה שייכים אף בו, אלא מחמת חוסר דעתו אינו נענש על כך, ואף אינו מוטל עליו "להיזהר" שלא להכשל בהן, ברם גם לגביו "נבלה" -הוי נבלה, ו"בשר אינו זבוח" -הוי אינו זבוח.

ובשונה מהנחת תפיליו דהוי "מצוות עשה", ובציווי העשה אין הקטן מכל וכל. ולכן חשיב "כל שאינו בכלל קשירה -אינו בכלל כתיבה".

ובדומה לזה כתב ר' אלחנן בקובץ הערות סימן ע"ה אות ד':

"ולפי המבואר, דאף דקטן אינו מוזהר מ"מ סיבת האיסור ישנה אצלו, יש לפרש דזהו ספיקו של הגמ' אם מצווין להפרישו, היינו אם חיוב להפריש מאיסור תלוי באזהרה או בסיבת האיסור גרידא. ובזה ניחא הא דשחיטת קטן כשרה [חולין י"ב ע"ב] , דמיקרי בר זביחה אפילו להסוברין דמותר להאכילו בידים מדאורייתא, משום דהשחיטה תיקנה גם לקטן, שמפקיעה סיבת האיסור. ולא דמי לעכו"ם, דלא הוי בר זביחה [שם י"ג ע"א], דאצל העכו"ם לא תיקנה השחיטה כלום. ועוד יש לחלק בין קטן לעכו"ם, דכיון דקטן בר קבולי טומאה [נדה מ"ג ע"ב], א"כ השחיטה הויא תיקון אצלו לטהרה מידי נבילה, משא"כ בעכו"ם, שאינו מקבל טומאה:"

4. עוד ראה דברי הגרח"ע שחילק בין שחיטה לתפילין בשני אופנים:

שו"ת אחיעזר – חלק ג – סימן פא אות י"ב

"אולם נראה העיקר דקטן הוי בר זביחה לכשיגדיל, ולא דמי לתפילין דקטן פסול לכתיבת תפלין משום דאינו בקשירה, דהתם הוי מצוה חיובית לכל יום ויום, וכיון דכל זמן שהוא קטן אין עליו חיוב מצוה זו -הוי אינו בקשירה, משא"כ בשחיטה, וכה"ג חילקו בין הא דאינו בקשירה להא דגבי גט הוי בר כריתות. ועוד נראה דהא נבילה זו עצמה תיאסר על זה הקטן לכשיגדיל, משא"כ בתפלין דכל יום הוא חיוב מיוחד בפני עצמו, ומשום מה שיתחדש עליו חיוב בגדלותו לא מיקרי ישנו בקשירה עכשיו בקטנותו, שאין עליו חיוב המצוה:"

כלומר, שחיטה אינה מצווה "חיובית" שמחויב בה יום יום, אלא הוי כמצווה "קיומית" שהרוצה לאכול בשר יאכלנה רק בשחיטה, וכיוון שכן שייך לומר שגם קטן – למרות שאינו מצווה כעת – אכתי בר זביחה הוא, דסגי לן דיידרש לעניין השחיטה כשיגדיל.

לעומת זאת לגבי מצוות תפילין שהוא מצווה חיובית כל יום ויום, כעת אינו בתורת חיוב זה כלל וכלל, ואין שייכות בין חלות החיוב שיחול בגדלותו להעדר החיוב שקיים כעת.

זאת ועוד, אף בשר זה ייאסר עליו בגדלותו אם לא יהיה שחוט, לכן מקרי גם כעת בתורת הכשרת בשר זה בשחיטה. לעומת זאת אין שייכות בין חלות חיוב מצוות תפילין של גדלותו שהיא חובה כל יום ויום מחדש ,שכעת קיימא בהעדר חיוב מצוות תפילין של היום הזה של קטנותו, ולכן כעת מקרי אינו בתורת הדבר כלל וכלל.

5. רבים מחברי "חילוקא" השיבו בכיוונים דומים – ובכמה הדגשים והטעמות –ואיחדנום:

מילה בשונה משחיטה אדם בעצמותו פועל את הכשר הכתיבה, ואין זו רק "עשיית טכנית" ליצור פרשיות סת"ם כתובות, אלא הוי "עשייה חלותית" גמורה שהאדם הוא זה אשר מחיל את חלותה, שהרי כתיבת סת"ם.טעונה כוונת לשמה וייחוד מעשה, שצריך לעיכובא שייכתב לשמה, ובלא זה כתיבה פסולה היא, ועל אף שגדול יעמוד על גבי הקטן ויכוונו לכתוב לשמה [דמהני בגט], התחדש בהך דרשה "וכתבתם וקשרתם" שכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה – היינו שאין בכוח אדם שלא מחויב במצוות תפילין ליצור כתיבה חלותית זו, וזאת אפילו אם יכוון לשמה [כפי שגם אשה שגם אם תכוון לשמה לא מהני], שלא נתנה התורה יכולת החלת חלות זו אלא למחויבי המצווה בלבד, ולכן גם קטן – לא מהני.

לעומת זאת שחיטה אינה דורשת כוונה וייחוד מעשה, שאף אם שחט בלא כוונה, ואף אם שחט בכוונה היפוכית, או שהיה מתעסק בסכין לחתוך משהו וכדומה ונשחטה הבהמה על ידו – מהני שחיטתו. כדאיתא בחולין י"ב, וכנפסק בשו"ע יור"ד סימן ג' סעיף א':

"שחיטת חולין אינה צריכה כוונה. אפילו מתעסק בעלמא לחתוך או שזרק סכין לנועצה בכותל ושחט כהלכתה (ס"א בהליכתה ועיקר) –כשרה, והוא שראה שלא החליד… הסכין בין סימן לסימן, או תחת העור… ואפילו הפיל הסכין בידו או ברגלו שלא בכוונה כלל ושחט שחיטתו כשרה. אבל אם נפלה מעצמה פסולה דבעינן כח גברא (ע"ל סי' ז') וכן אם היה הסכין מונח בחיקו או בידו ונפלה מידו או מחיקו שלא בכוונה כנפלה מעצמה דמי ופסולה:"

[אמנם יעויין בפרי מגדים במשב"ז שם ד"ה "דע", ובשפתי דעת שם ד"ה "כתב היש"ש", מה שנשא ונתן לגבי העדר כוונה לעומת כוונה היפוכית].

נראה הדבר אפוא שלא האדם השוחט מתיר ומכשיר את הבהמה מצד "יכולתו ליצור חלות" , אלא שכך מציאות המעשה – היות הבהמה נשחטה ע"י סכין בכוח גברא – היא היא זו אשר מתרת ומכשרת את הבשר באכילה, ואינו פעולה חלותית הנפעל ע"י השוחט בעצמותו, שהרי אפילו אם כוונתו להדיא שלא להתיר את הבהמה – הבמה תהיה מותרת על כרחו, כמו בנטילת ידיים שאם נטל מים בידיו גם לא כדי לטהר את ידיו – ידיו טהורות ובלבד שינתן על ידי כוח גברא.

אלא שחדשה התורה שכוח גברא זה ייעשה דווקא ע"י ברי שחיטה המצווים שלאכול בשר זבוח, וכל כה"ג שאין תחולת ההכשר ע"י האדם בעצמותו – אין מקום לחלק בין קטן לגדול , שאף הקטן הוא "מסוג" האנשים ששייכים בשחיטה, שהרי נמנה על ישראל ויתחייב אף הוא בדיניה לכשיגדיל.

6. עוד חילקו החברים, בין חיוב על ה"גברא" לבין חיוב המונח או בא מכוח ה"חפצא". כלומר בעוד תפילין וכתיבתן, הינו דין מצד הגברא שהאדם מחויב להניח תפילין, והלכך רק מי שמחיוב במצווה זו כעת בפועל ממש אשר יש בו "חיוב גברא" להניח תפילין, -הוא נחשב "בר כתיבה" כנדרש מהפסוק. ולכן כתיבת קטן לא מהני שאין בו כעת "חיוב גברא" כלל.

אולם שחיטה אין האדם מצווה מצד עצמו לשחוט, אלא דין הוא שרק בהמה שחוטה וזבוחה כשרה לאכילה ולא אחרת, ועל אף דדרשינן שעושי מעשה השחיטה יהיו בכלל המצווים להכשר אכילת בשר, מ"מ גם הקטן נמנה הוא על מצווים אלו בכלליות, שהרי יגדל ויתחייב בדיניה, ואין השחיטה בכלל כחיוב גברא אשר נדרש שיהיה בו חיוב על גופו ממש כעת.

7. ובאופן נוסף יש שהציעו – בכמה הטעמות -ואיחדנום:

שונה תפילין שהינו מצוות עשה ממש, יתירה מכך אף כתיבה בכלל אותה מצוות עשה, שעל אף שאין האדם מחויב בפועל לכתוב את התפילין מ"מ מצוותה מתקיימת גם בכתיבתה,וטפי מהכשר מצווה דעלמא, כשמעות דברי הטור והשו"ע ופוסקים נוספים

ראה לשון הטור יו"ד סימן רפ"ה: "מצוות עשה לכתוב פרשת שמע והיה אם שמוע ולקובען על מזוזת הפתח דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך." וכן פסק בשו"ע (שם סעיף א) "מצוות עשה לכתוב פ' שמע והיה אם שמוע ולקבעם על מזוזת הפתח" ויש שהשוו בין מזוזה לתפילין שגם בכתיבן יש מצווה."

והלכך, נימא שהדרשה הנלמדת מ"וכתבתם וקשרתם" היינו כפשוטו לגבי תחולת המצווה, שכל שהוא במצוות קשירה הוא גם במצוות כתיבה, ולכן ביכולתו לכתוב תפילין ומזוזות, והלכך קטן אף הוא התמעט מכך, משום שאין בו מצוות קשירת תפילין ואף אין בו מצוות כתיבתה -ולכן פסולה כתיבתו.

לעומת זאת שחיטה אינה מצווה חיובית ממש, אלא קיומית בלבד, שמי רוצה לאכול בשר צריך לאכול דווקא משחוטה ולא מאחרת, ויתירה מכך יש ראשונים שנקטו שאינה מצווה כלל וכלל [אף לא כמצווה קיומית] אלא הכשר אכילת בשר בלבד, שאסור לאכול בשר כי אם משחוטה בלבד, ואף נקט שברכתה "ברכת השחיטה" אינה כברכת המצוות.

ראה השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם קצת לפני ד"ה והתשובה השלישית, וכן ריצב"א בתוס' שבועות כד. ד"ה האוכל. דן בדבריהם מנחת חינוך תנא-א. [אמנם דעת הרמב"ם דהוי מצוות עשה, ספר המצוות עשה קמו, וספר החינוך מצווה תנא. ואכמ"ל].

והלכך אף אם נדרש שעושי השחיטה יהיו המצווים באכילת בשר כשר, מ"מ היות ואין השחיטה מצווה ממש, -אף קטן בכלל זה, שאין נדרש בה מחויב במצוות השחיטה -שהרי אינה מצווה, אלא סגי שיהיה בתורת הדבר -"כשרות האכילה", ואף קטן נכלל בתורת הדבר "כשרות האכילה" דאתי לכלל גדלות, ואף שכעת אינה בחיוב מצוות.