א. רבים השיבו ברוח אחת: *בהכי חייביה רחמנא!*. כלומר, הן התורה אסרה לאכול חמץ וכלאי הכרם וכדו', ושיעורם לעבור על הלאו – כשאר מאכלות אסורים – בכזית (הלכה למשה מסיני), וברי שאף ילקה שהרי עבר על הלאו! ואין לומר שלא ייחשב שאכל כזית משום "כיתותיה שיעוריה", משום שאז יצא שאוכל חמץ בפסח לעולם לא יעבור על הלאו, וזה לא יתכן כמובן. וכן אין לאמר שיעבור על הלאו וילקה באוכל פחות מכזית, משום ששיעור אכילת איסורים ובכללם חמץ בפסח בכזית דווקא, [ומה דאמרינן דחמץ אסור במשהו – אינו אלא מדין "חצי שיעור אסור מן התורה" ולא הוי כעובר על ל"ת גמור].
אלא שהקשו החברים כאן -דנילף מהא לכל מקום דלא אמרינן כלל זה ד"כיתותי מכתת שיעוריה"?… ברם דא אינה קושיא, משום דהוא גופא האיסור *ובהכי חייביה רחמנא*, דלגבי דינו העצמי "בינו לבין עצמו" -נחשב כבר שיעור, *דלעניין איסורו -אין איסורו פוגם שיעורו*, בשונה מלולב ושופר וכדו', דאיסור ההנאה בא עליו מגורם אחר (דהוי של אשרה ועיר הנדחת), ואיסורו זה לא משוייך לגוף המצווה.
יתירה מכך, דין זה לא רק לגבי איסורין אלא אף לגבי מצוות. כמצווה שדינה להיאמר דווקא באיסור הנאה הטעון שריפה, ונדרש שיעור לחיוב המצווה, לא נאמר בה – מהאי טעמא – דין זה "דכתותי מכתת שיעוריה". כמצוות ביעור ושריפת חמץ, אשר דינה (לרוב הפוסקים) רק על שיעור כזית חמץ ולא על פחות. וכי נאמר "כיתותיה מכתת שיעוריה" ולא יהיה בו מצוות שריפה זו?… זה לא יאמר כמובן, *דבהכי חייביה רחמנא*, שאם יש כזית חמץ דינו להישרף. והכי נמי אמרה התורה מי שאכל כזית חמץ עבר על ל"ת ולוקה. אף הביאו כן בשם פוסקים ואחרונים.
ב. יש שהשיבו ע"פ דברי הראשונים והפוסקים ד"כתותי מכתת שיעוריה" אין הכוונה שחסר באמת בשיעור, אלא שהשיעור *מכותת ואינו מצורף לדבר אחד*, וכביכול נחשב *כחלקיקים ופירורים נפרדים*. ולכן בארו התוס' בערובין דף פ' ע"ב (ד"ה אבל -בשם ר' אברהם) דרק לגבי שופר ולולב וכדו' אמרינן "כיתותיה שיעוריה", משום דבעינן שיעור לולב ושופר של גוף אחד שלם ומשכך פסול הוא למצוותו. ברם "לחי" של אשרה מהני להתיר רה"י, למרות שלחי טעון שיעור י' טפחים, דלחי מהני אף *בכתות ומפורר* ובלבד שלא ינטל ברוח, ואינו צריך להיות "גוף אחד", ולפי זה קושיא ליתא מאוכל חמץ וכלאי הכרם, שהרי אף *במפורר וכתות עובר באיסור* אם בסה"כ אכל כזית.
(ראה הערה על תירוץ זה לקמן באות ד').
ג. עוד יש שהשיבו – ע"פ יסודו של הגר"ח מבריסק ברמב"ם שבת פרק י"ז – דרק כל היכא שהשיעור נצרך *לעצם החפצא לחשיבותו ולצורתו* – אז אמרינן "כיתותי מכתת שיעוריה". אך כל היכא שצריך רק את *התוצאה הנפעלת* מהדבר, כלגבי לחי שצריך את *"חציצת עשרה טפחים"* אשר נפעלת ע"י הלחי (-"לחי משום מחיצה"), הרי כל כה"ג ליכא "כתותי שיעוריה", משום שעל אף שלגוף הדבר חסר כביכול שיעור, מ"מ תוצאת *"פעולת חציצת עשרה טפחים"* נפעלת כאן בהחלט ע"י הלחי שהרי סו"ס *הרשות חצוצה*, ובהך סגי.
ולפי זה כמובן מיושבת הקושיא מאוכל חמץ וכלאי הכרם, משום ששיעור הכזית אינו נצרך *ל"חפצא של האוכל"*, אלא (בפשטות) *ל"פעולת האכילה"* בלבד, שפעולת אכילה אסורה – שיעורה בכזית, ולכן האוכל כזית חמץ וכלאי הכרם לוקה, שהרי פעל פעולת אכילת כזית.
ד. נעיר בצידו על התירוצים ב'-ג': מחמת דא גופא, הוכלל בשאלת "חילוקא" הנידון גבי *"שמן של חנוכה"*, לפי הני פוסקים הסוברים ששמן שאסור בהנאה וטעון שריפה (שמן שריפה) אינו מקיים בו מצוות נר חנוכה משום "כתותי מכתת שיעוריה", ומקורו מתשובת השער אפרים (אכן יש שחולקים על כך). ובפשטות נר חנוכה כשר אף אם יהיה *כתות ומופרד לפירורים* (כפתיתי שעווה בכוסית ההדלקה), שהרי סוף סוף יש כמות של הדלקת שמן של חצי שעה, ולמרות כן – להני פוסקים – אמרינן כיתותי מכתת שיעוריה, *והדרא קושיא לדוכתיה להני פוסקים*…
וכן יסודו של הגר"ח לא יענה על זה לכאורה, דבפשטות שיעור השמן אינו נצרך לגוף השמן מצד עצמו, אלא הוי שיעור *לקיום תוצאת משך זמן ההדלקה* שצריך לדלוק חצי שעה. הלא תדע ששיעור השמן *משתנה הוא ואינו קבוע*, שהרי אם יש פתילות עבות צריך יותר שמן ופתילות דקות פחות שמן, שמן הדולק לאט –דורש פחות שמן, ושמן שדולק מהר דורש יותר שמן, הרי לן דהכל תלוי במציאות ההדלקה בפועל שתהיה ראויה לחצי שעה. ואעפ"כ אמרינן "כיתותיה שיעוריה", *והדרא קושיא לדוכתיה…*
אלא אם נטען דאף בנר חנוכה השיעור הוא *בחפצא ממש*, ואינו רק לשם *תוצאת ההדלקה*. אלא שכך ניתן השיעור שיהיה בו שמן אשר ידלק חצי שעה כפי תנאיו ולא כשיעור נפח קבוע. והלכך שייך גביה דין "כתותי מכתת שיעוריה" גם ע"פ יסודו של הגר"ח.
ה. יש שטענו שגם אם נאמר דאף כל היכא שהשיעור נצרך לתוצאה הנפעלת אמרינן כתותי שיעוריה, כלגבי נר חנוכה שידלק חצי שעה, משום שסו"ס התוצאה הנפעלת משויכת במישרין לחפצא, מ'מ אם כל השיעור אינו נצרך אלא רק *ל"מעשה האדם"*, כשיעור כזית בחמץ וכלאי הכרם הנדרש רק בכדי להחשב כפעולת אכילה, כאן לכו"ע לא אמרינן כיתותי שיעורא, משום דביחס לאדם על כרחך *נעשה מעשה גמור* שהרי פעל פעולת אכילת כזית. (או באופן דומה, מעשה האכילה יוצר אחשביה באכילתו, כך ששיעור אכילת הכזית לא נפגם].
ו. יש שהטעימו ששאלה זו לא שייכת כלל לגבי אוכל חמץ בפסח, היות וכיתותי מכתת שיעוריה אמרינן רק לגבי איסור שאין לו ביטול עולמי ולעולם קאי באיסורו, כאשרה ועיר הנדחת, וכדברי השו"ע ס' תקפ"ו (הלכות ראש השנה) שכתב "שאינה בטלה עולמית וכתותי מכתת שיעורה".
וראה במשנ"ב שם ס"ק י"א שביאר: "שאינה בטלה, רוצה לומר דכיוון *דאי אפשר בשום פנים שתהא ניתרת*, ועל כרחך לאיבוד קאי."
ולאור זה אין קושיא מאוכל חמץ בפסח, שעל אף שטעון שריפה, מ"מ כל זה דווקא במשך הפסח, אך לאחר הפסח מדאורייתא פוקע איסורו וחיוב ביעורו, ואינו אסור אלא מדרבנן, ראה שו"ע ס' תמ"ח סעיף ג', ובמשנ"ב שם "דקנסוהו רבנן הואיל ועבר בבל יראה ובל ימצא", ולא אמרינן בכגון דא –"כתותי מכתת שיעוריה". אכן הקושיא מכלאי הכרם עדיין תקשה.
וגם – נעיר בצדו – יתכן שהאפשרות להיתר וביטול האיסור מפקיע דין כתותי מכתת, רק באופן שתתכן גם עתה הפקעה זו, כלגבי ע"ז שיכול עתה לבטלה (וגם אם אין מי שיבטל מ"מ ההתכנות והדין באמת קיים גם עתה ממש). בשונה מחמץ בפסח *שכל ימי הפסח* אין לו אפשרות היתר כלל, ואדרבה חייב רק לבטלו ואסור לו בשום אופן להשהותו כלל וכלל, *ועל כרחך לאיבוד קאי שזו חובתו ואין להימלט*.
ז. יש שהציעו לומר, היות וחיוב ביטול וביעור חמץ נאמר רק בכזית, ובפחות מכזית אין חובת ביעור. אם כן יצא שבשיעור כזית מצומצם אין חובת הביעור מתייחסת לכאורה אלא רק *לפרור משהו* המשלים לכזית בלבד מתוך אותו כזית חמץ, ואחרי שיבער משהו ממנו -הרי פקע חיובו להמשיך הלאה בביעור. דלמא כל כהאי גוונא לא אמרינן "כתותי מכתת שיעוריה", משום שאין הכתותי מתייחס לכל גוף הכזית בשלמותו, אלא רק *למשהו מתוכו בלבד*.
ח. יש מהפוסקים שסברו (כשער אפרים ס' ל"ח) דלא אמרינן "כתותי מכתת שיעוריה" רק ביחס לשיעורי מצוות בלבד -שחשיבותם בשיעורם. ברם לגבי שאר עניינים כאיסורים לא נאמר כלל זה. [וכעין זה יש שאמרו שדין כתותי נאמר לעולם רק להחמיר ולא להקל], אך הקשו עליהם (יעוי' שער המלך פ"ד מגירושין) ממשמעות דברי הגמ' ביבמות שם (ק"ג ע"ב) דכעולה מהתם (לגבי טומאת בית המנוגע ומטלית המוחלטת) דדין זה נאמר גם ביחס לעניינים אחרים ואף להקל. ואכמ"ל.
ברם יש מהחברים שהציעו לחלק בין *דיני טומאה לאיסורין גרידא*. ויסוד החילוק הוא, דבעוד דשיעורי המצוות וכן שיעור הטומאה הם משום *חשיבות* הדבר, ולגבי דא איסור הנאה שבו והיותו עומד לשריפה *מפקיע חשיבותו –ובטל שיעורו*, הנה לא כן הדבר לגבי שיעורי האיסורים, אשר אינם אלא *כשיעור כמותי* בלבד ולא *שיעור חשיבותי*, ומשכך לא שייך בכגון דא עניין "כתותי מכתת שיעוריה". אף הביאו כן בשם החזו"א.
