נראה ששני כיווני תירוצים לפנינו, ברם קושיא בצידן: 1. אכן, איסור "לפני עיוור לא תתן מכשול" נאמר גם כלפי הכשלת גוי. ברם, היות והדין ש"טעות גוי מותרת" (ב"ק קי"ג ע"ב), הרי בהכרח שלא יתכן איסור הכשלת גוי בעצה רעה, שאם כן כיצד מותר להטעותו בממון?… הלא אין לך עצה רעה מזו (ופשוט שאין נפק"מ אם ההכשלה היא ב"דיבור בפה" או ב"מעשה הטעייה" כזה ואחר – הכל בכלל "מכשול". ולכן בטל איסור הכשלת גוי בעצה רעה. וכמובן נצטרך לומר שקיים לימוד מהתורה שדווקא לגזול מגוי אסור אך להטעותו מותר, דאל"כ אדרבה – כמו שיש שטענו כאן – יבוא איסור "לפני עיוור" וילמדנו שגם אסור להטעות גוי בצורה עקיפה). דא עקא שמרוב הפוסקים (רמב"ם, שו"ע וראשונים) משמע שטעות גוי מותרת, דווקא אם טועה מעצמו, שאז איני צריך להעמידו על טעותו, אך באמת אסור להטעותו ולהפילו בפח במו ידי! ראה רמב"ם פי"א מגזלה "(ד) טעות הגוי כאבידתו ומותרת, והוא שטעה מעצמו, אבל להטעותו אסור: (ה) כיצד, כגון שעשה הגוי חשבון וטעה, וצריך שיאמר לו ישראל ראה שעל חשבונך אני סומך, ואיני יודע, אלא מה שאתה אומר אני נותן לך, כגון זה מותר…" וראה עוד בהלכות מכירה פרק יח (א-ג) "אסור לרמות את בני אדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם, ואחד עובד כוכבים ואחד ישראל שוים בדבר זה …ואין מוכרין בשר נבילה לנכרי בכלל שחוטה, אע"פ שהנבילה אצלו כשחוטה." אם כן הדרא קושיה לדוכתיה, מהו החילוק: מדוע לא יהיה "לפני עיוור" ב"עצה רעה" הלא מכשיל אני גוי במו ידיי, והלא "לפני עיוור" נאמר בעיקרון גם כלפי גוי כמו בהכשלת גוי באיסורים?… 2. דרך נוספת נאמרה כאן- וגם היא קושייא בצידה: יש איסור "לפני עיוור" שיסודו "בין אדם למקום" – הכשלתו באיסורים, וזה וודאי נאמר גם כלפי גוי, שהרי "יש עניין" לשמים שכל באי עולם לא יעברו עבירות. ומה לי ישראל ומה לי גוי. לעומת זאת, יש איסור לפני עיוור שיסודו "בין אדם לחברו" – הכשלתו בעצה רעה, ומסתבר שנאמר רק כלפי ישראל שמצווים לאהבם ולסייעם, כפריקה וטעינה וכדו', לא כלפי גוי. דא עקא – כמו שהודגש בקליפ המצורף – הלא חדא איסורא הוא "לפני עיוור", ומשכך בהחלט גדר אחד ברור לו, ולא שנים! עיקרון ההכשלה אסור יהיה איך שיהיה! אסור להכשיל אדם הן באיסורים הן בכישלון במילי דעלמא (עצה רעה). ומהיכי תיתי לחלק 2 גדרים נפרדים במהותם מ"לא תעשה" אחד?!… אתמהה!… ואין לחלק ולומר ששני חלקי הלאו הינם כ"לאו שבכללות", כלומר שבאמת הם 2 גדרים חלוקים ושונים הנלמדים מאותו פסוק, כמו "לא תאכלו על הדם" שנלמדים מזה כמה איסורים שונים לגמרי אחד מהשני, ושפיר יש לחלק בגדרם: "בין אדם למקום" ו"בין אדם לחברו" וכו', שהרי ביאר החינוך שם שאין לוקין על לאו זה משום "שאין בו מעשה", משמע להדיא שאינו "לאו שבכללות", אחרת זאת היתה הסיבה הפשוטה יותר שאין לוקין עליו! ואכן, יש תרצו כן את הסתירה הנ"ל כקוב"ש פסחים אות ויעוי' גם באגרות משה חלק ס' אולם דומה שתירוץ זה אתי שפיר רק לדרכו של הרמב"ם שאף ממנו משמע בספר המצוות שאיסור לפני עיוור" שמשיא עצה רעה לא נאמרה רק ביחס לישראל אחר, כלשון הרמב"ם בספר המצוות ל"ת רצ"ט: "שהזהירנו מהכשיל קצתנו את קצתנו בעצה…" היות ואכן הרמב"ם כתב שאין לוקים על לאו זה משום דהוי לאו שבכללות. ושפיר ניתן לחלק במהות ב' איסורי "לפני עיוור" שהינם חלוקים לגמרי בגדרם. ברם לדעת החינוך שסובר שאין זה לאו שבכללות דוחק לומר חילוק זה. ובפשטות אין חילוק מהותי בין "לפני עיור" של "משיא עצה רעה" ללפנ"ע של "מכשילו באיסורים". אמת, שנותן עצה רעה לא שייך כשחברו מודע ומכיר בכך שהעצה רעה היא, כי עתה אינו עיוור בדבר, ובמה יקרא ש"מכשילו" ומפילו בפח?… והן מאידך חזינן שמכשילו בעבירה מדובר אפילו הוא מזיד בעבירה. ועל פניו נראה ששני מהויות נפרדות המה ולא היא! שבאמת "הכשלה באיסורים" אפילו במזיד כמוה כהכשלה גמורה והפלת חברו בפח! כאילו חטא בטעות! שהרי דרשו חז"ל שהחוטא נחשב כ"עיוור בדבר" מחמת פתויי היצר, וכלשון הרמב"ם בספר המצוות "ולאו זה כולל גם מי שיעזור על עבירה וכו', כי הוא יביא האיש ההוא שעיוורה תאוותו עין שכלו וכו', ויפתהו ויעזרהו להשלים עבירתו…" ופשוט וברור לן כביעתא בכותחא, שבאופנים מסוימים שייך גם שייך עניין כזה גם במשיא עצה רעה! שאף במקום שמקבל העצה הרעה מודע לגמרי (!) לפחיתות העצה והמכשול הטמון בה, אבל "עיוורה תאוותו עין שכלו" כנער בן 16-17 בגיל ה"טיפשעשרה" וכדומה, שמתפתה ל"שטויות" בנקל, כגון להציע/ לשכנע אותו לקחת סמים או להמר את כספו בקזינו וכו', האם תאמר שלמתפתה אין "טעות" והרי הוא כ"מזיד ויודע"? ומה שייך כאן "משיא עצה רעה"?… לא!! משום שהשכל הישר אומר שפשוט לכאורה שהוא בכלל "משיא עצה רעה" – אפילו בלא מרכיב ה"חטא" של מכשילו בעבירה, (נניח שאין כאן "עבירה") – בהיות והוא "שוגה ופתי" הרי עבר המשכנע ב"לפני עיוור לא תתן מכשול" של נותן/משדל עצה רעה (אף בלא מרכיב החטא!). דרשו חז"ל, שכך הוא מצבו של העבריין הרוצה לעשות עבירה, הרי הוא שבוי ביצרו הרע ממש כמו נער "טיפש עשרה" שוגה ופתי כמשל דלעיל, שהרי אינו אוחז ומרגיש את עונש הגהינום הנורא המצפה לו בעשותו עבירה… וכדברי הרמב"ם לעיל.