נקל להבין ששיעור פרסה לגבי תפילת הדרך תלויה בוודאי בסכנת הדרך, ודרך עניינה שיעור מרחק "פרסה" כלומר ד' מילין. ומכאן אין הבדל בין הולך ברגל או נוסע בכרכרה ובמסילת ברזל וכדומה, היות וגמע מרחק ובדרכים יש סכנה (וגם כיום כתאונות דרכים וכדומה) לכן תמיד עיינו שיעורממרחק ולא שיעור זמן ע"ב דקות נסיעה. זאת ביחס לתפילת הדרך אך שונה הדבר לגבי טרחה של השגת מים לנטילת ידיים, שמסתברא שעיינו פטור מחמת הטורח להשיג מים, ולכן שיעורו לא תלוי ב"מרחק" אלא בטורח זמן להשיג זאת, ולכן אף בנסיעה בכרכרה צריך להיות שיעור טרחת נסיעה של ע"ב דקות. אלא דאכתי יקשה מה בין נטילת ידים לסעודה שתלוי לעולם בזמן ע"ב דקות, בעוד שלנטילת ידיים לתפילה נמדד במרק פרסה באמת אף אם רוכב על סוסו?… ראה שבט הלוי חלק ח' ס' י"ט, וחלק ט' ס' ל"ז שכתב שהטעם לחלק בין פרסה של לצורך נטילת ידיים לתפילה לעומת פרסה לנטילת ידיים לסעודה, משום דלסעודה חמיר טפי דבאכלו ללא נטילה עובר באיסור דקום ועשה, (ולחיזוק דבריו נימא, דהא חזינן דאונן דינו כעוסק במצווה פטור מהצווה, ולכן פטור מתפילה קריאת שמע וברכות ראשונות ואחרונות, וכל שאר מ"ע, ולמרות כן דינו שאל לו לאכול פת בלא נטילת ידיים, הלא חזינן דלאכול בלא נטילת ידיים הוי כאיסור ממש שאוכל בדיים מסואבות, ולא רק מצוות עשה דרבנן של נטילת ידיים. והגר"ח קנייבסקי (אשי ישראל פרק ח' הערה ע') כתב, דבאמת אין חילוק בין הנידונים, דלעולם נסיעה ברכבת וכרכרה וכדומה נחשב לפי זמן ע"ב דקות, ולא לפי מרחק, בין ללנט"י לסעודה ובין לתפילה, רק "רכוב" שונה (בשני הנידונים) ד"רכוב כמהלך דמי" וכמו שמהלך ברגליו שיעורו בפרסה כך רכוב הוי כמהלך. וכנראה הטעם בזה דרכוב הוי כטרחה יתירה, שכל גופו מתאמץ ברכיבה ודמיא להליכה ברגליו, ולא דמי ליושב בכרכרה או רכבת ונוסע (כפי שמסתבר שנוסע בקורקינט הוי "כמהלך" ולא כ"נוסע בכרכרה").