נטילת ידיים ושיעור פרסה

שאלות ותשובות לכל נושא שתבחר

ראה בשו"ע חלק או"ח סימן ק"י שפסק כי אדם ההולך שיעור פרסה, מחוץ לעיר, חייב בתפילת הדרך. שיעור פרסה הוא ארבעה מיל ונמדד כשיעור זמן הליכה של 72 דקות באדם בינוני – כארבעה קילומטר לדעת הגר"ח נאה וכארבעה וחצי ק"מ לדעת החזו"א. וראה במשנ"ב, בסימן ק"י ס"ק ל', שפסק, כי אף הנוסע ברכבת, מחוץ לעיר, חייב ב"תפילת הדרך", משהרחיק מהעיר מרחק פרסה. זאת למרות שברי כי זמן הנסיעה אורך פחות מ-72 דקות. כנ"ל פסק בשו"ע או"ח סימן צ"ב סעיף ד' דאדם צריך לחזור אחר המים לנטילה לתפילה עד למרחק פרסה. וראה במשנ"ב שם, בס"ק י"ז, דפסק כי רוכב דינו כמהלך ברגליו דהיינו שמחשבים את הפרסה לא בשיעור זמן של 72 דקות רכיבה, אלא כשיעור מרחק של פרסה ממש, כארבעה ק"מ. והנה, ראה שו"ע או"ח ס' קס"ג סעיף א לעניין נטילת ידיים על הפת שחייב אדם ללכת אחריהם עד פרסה. וראה בביאור הלכה שם שפסק דהנוסע בכרכרה או בגמלא פרחא וכיוצא בזה, מחשבים את השיעור פרסה לפי חשבון זמן של נסיעה/רכיבה של 72 דקות.
ויקשה, מאי שנא: בין: הנוסע ברכבת, מחוץ לעיר, שחייב בתפילת הדרך משהרחיק מהעיר שיעור פרסה – מרחק של ארבעה מילין. וכנ"ל לגבי הרוכב על גבי בהמה וכיוצ"ב להשיג מים לנטילת ידיים לתפילה, שחייב לחזר אחר המים עד שיעור פרסה – מרחק של ארבעה מילין. לבין: הנוסע בכרכרה או הגמלא פרחא וכיוצ"ב להשיג מים לנטילת ידיים לפת, שחייב ללכת אחרי המים עד שיעור פרסה, שנמדד בזמן נסיעה של 72 דקות.
נקל להבין ששיעור פרסה לגבי תפילת הדרך תלויה בוודאי בסכנת הדרך, ודרך עניינה שיעור מרחק "פרסה" כלומר ד' מילין. ומכאן אין הבדל בין הולך ברגל או נוסע בכרכרה ובמסילת ברזל וכדומה, היות וגמע מרחק ובדרכים יש סכנה (וגם כיום כתאונות דרכים וכדומה) לכן תמיד עיינו שיעורממרחק ולא שיעור זמן ע"ב דקות נסיעה. זאת ביחס לתפילת הדרך אך שונה הדבר לגבי טרחה של השגת מים לנטילת ידיים, שמסתברא שעיינו פטור מחמת הטורח להשיג מים, ולכן שיעורו לא תלוי ב"מרחק" אלא בטורח זמן להשיג זאת, ולכן אף בנסיעה בכרכרה צריך להיות שיעור טרחת נסיעה של ע"ב דקות. אלא דאכתי יקשה מה בין נטילת ידים לסעודה שתלוי לעולם בזמן ע"ב דקות, בעוד שלנטילת ידיים לתפילה נמדד במרק פרסה באמת אף אם רוכב על סוסו?… ראה שבט הלוי חלק ח' ס' י"ט, וחלק ט' ס' ל"ז שכתב שהטעם לחלק בין פרסה של לצורך נטילת ידיים לתפילה לעומת פרסה לנטילת ידיים לסעודה, משום דלסעודה חמיר טפי דבאכלו ללא נטילה עובר באיסור דקום ועשה, (ולחיזוק דבריו נימא, דהא חזינן דאונן דינו כעוסק במצווה פטור מהצווה, ולכן פטור מתפילה קריאת שמע וברכות ראשונות ואחרונות, וכל שאר מ"ע, ולמרות כן דינו שאל לו לאכול פת בלא נטילת ידיים, הלא חזינן דלאכול בלא נטילת ידיים הוי כאיסור ממש שאוכל בדיים מסואבות, ולא רק מצוות עשה דרבנן של נטילת ידיים. והגר"ח קנייבסקי (אשי ישראל פרק ח' הערה ע') כתב, דבאמת אין חילוק בין הנידונים, דלעולם נסיעה ברכבת וכרכרה וכדומה נחשב לפי זמן ע"ב דקות, ולא לפי מרחק, בין ללנט"י לסעודה ובין לתפילה, רק "רכוב" שונה (בשני הנידונים) ד"רכוב כמהלך דמי" וכמו שמהלך ברגליו שיעורו בפרסה כך רכוב הוי כמהלך. וכנראה הטעם בזה דרכוב הוי כטרחה יתירה, שכל גופו מתאמץ ברכיבה ודמיא להליכה ברגליו, ולא דמי ליושב בכרכרה או רכבת ונוסע (כפי שמסתבר שנוסע בקורקינט הוי "כמהלך" ולא כ"נוסע בכרכרה").

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הצטרף גם אתה לדיון

גם אתה רוצה להיות פעיל בקהילה שלנו?

לענות על שאלות להציף סוגיות ודיונים?