קי"ל בכל דוכתי כללא לפיו "ספק ברכות להקל".
תחולת הכלל הזה היא גם לעניין ברכת המצוות של מצוות דאורייתא.
כלומר, גם כאשר יש ספק אם אדם חייב במצווה דאורייתא כלשהיא הדין הוא שיקיים את המצווה כדין ספיקא דאורייתא לחומרא אך לא יברך עליה לפי שברכת המצוות דרבנן היא וספק ברכות להקל.
[זולת כל היכא שהברכה עצמה היא דאורייתא, כספק אם ברך ברכת התורה וספק ברך ברכת המזון].
לדוגמא, ברמ"א או"ח סימן י"ח סעיף א' פוסק שם לגבי כסות לילה שלובשה ביום – שזה ספק לדינא האם חייבת בציצית, חייב להטיל בה ציצית כדין ספיקא דאורייתא לחומרא אולם לא יברך עליה.
וראה משנ"ב שער הציון סימן תרמ"ט ס"ק כ"ח לגבי אדם שביו"ט ראשון נטל לולב שספק פסול מדאורייתא, חייב מספק ליטול שוב פעם לולב אחר כשר, אך לא יברך עליו מפני שספק ברכות להקל.
והנה, ראה רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ב' הלכה י"ג, שאדם שספק לו אם קרא ק"ש, יחזור מספק ויקרא שוב ק"ש עם כל ברכותיה.
זאת אע"פ שברכות ק"ש הינן מדרבנן בלבד ולא אמרינן ספק ברכות להקל.
"ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא, חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה, אבל אם ידע שקרא ונסתפק לו אם בירך לפניה ולאחריה או לא בירך אינו חוזר ומברך."
וקשה, לדעת הרמב"ם, מאי שנא
בין: אדם הלובש כסות לילה ביום שחייב להטיל בה ציצית משום שספק דאורייתא לחומרא אולם לא יברך עליה משום ש"ספק ברכות להקל". וכל כיוצא בזה.
ובין: אדם שביו"ט ראשון נטל לולב ספק פסול שחייב מספק ליטול שוב פעם לולב אחר כשר משום ספיקא דאורייתא לחומרא אולם לא יברך עליו מפני שספק ברכות להקל. וכל כיוצא בזה.
לבין: ספק אם קרא ק"ש, שצריך לחזור ולקרא ק"ש עם ברכותיה.
זאת אע"פ שברכות ק"ש הינן מדרבנן בלבד – ולא אמרינן "ספק ברכות להקל".
