קושיא זו, קושיית ה"כסא דהרסנא" בהערותיו לספר "בשמים ראש" סימן ש"א, מביאה הג"ר אלחנן בקובץ הערות סימן מ"ח אות ט"ו שאף מתרצה: "ובפ"ק דיבמות [ג' ע"ב] בסוגיא דעליה, הוי בעי למימר דעשה דיבום דוחה לל"ת דעריות, דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, והקשה בספר כסא דהרסנא [סי' ש"א] דאיך אפשר דאיסור ערוה יהא נדחה מפני קיום מצוה, דהא אפילו פיקו"נ, דהוא דוחה לכל התורה, נדחה מפני איסור ערוה, ק"ו למצוה שהיא נדחית מפני פיקו"נ, אינו דין שתהא נדחית מפני איסור ערוה. ולפי הנ"ל י"ל, דדוקא בפיקו"נ, דאינו בתורת דחיה, וא"כ האיסור עומד במקומו, אלא דהוי כמו אנוס לעבור עליו, בכה"ג באיסור ערוה חייב ליהרג, אבל בדחיית עשה לל"ת, דליכא לאיסורא כלל, כמו בלובש כלאים בציצית, דודאי אינו דומה ללובש כלאים באונס, דבאונס איכא איסורא אלא דהוא אנוס, אבל בכלאים בציצית ליכא לאיסורא כלל, ובכה"ג גם איסור ערוה נדחה, דכיון דנדחה מפני המצוה, שוב אינו מכלל עריות :"
כלומר, מחלק ר' אלחנן בין פיקוח נפש שאינו מדין דחיית האיסור ממש, אלא דנחשב כמו "אנוס", שבאמת האיסור קיים ואינו נדחה -ולמרות כן התירה לו התורה לעבור על האיסור משום פיקוח נפש כמי שעשאה באונס [שאין האיסור נדחה אלא שאינו נענש עלה ואף מותר לו], וכפי שנמשמע מלשון חז"ל "רבי שמעון בן מנסיא אומר, ושמרו בני ישראל את השבת -אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פ"ה ע"ב), כאומרם מוטב וכדאי הדבר לעבור איסור בשביל הצלת נפשות –חזינן אפוא שאין הגדר בהיתר הצלת נפשות שהתבטלו האיסורים במקום הצלת נפשות, אלא דאכתי חפצא דאיסורא הוי –ולמרות כן עבור עליהם בכדי להציל נפשו.
ולכן במקום שהעבירה גדולה היא -מג' עבירות חמורות כגילוי עריות, -לא אמרינן "מוטב חלל עליו" זה, שהרי גם באונס גמור חייב למסור נפשו ולהיהרג ולא יעשה איסור זה.
בשונה מכך "עשה דוחה ל"ת" -שהתגלה בתורה שבמקום עשה -ה"לאו" כביכול לא נאמר ואינו קיים. ואם כן אין כאן כלל "חפצא של איסורא" כלל וכלל. [נפק"מ תהיה – באופן של עשה דוחה ל"ת במאכלות אסורות, דלא ייחשב פגם של "ונטמאתם בם – ונטמטם בם" באכילה זו, שנדחה האיסור מכל וכל ואין כאן איסור כלל. בשונה מפיקו"נ שאכן נחשב שאכל בשר אסור אלא שאנוס הוא באכילה זו ולמרות שאינו נענש אדרבא פעל כדין -מיהא אכל בשר איסור, ולכן יש פוסקים שנקטו שקיים כאן פגם של "ונטמאתם בם"]. ומשכך, אם הכלל היה שעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת – הרי גם עריות יהיו בכלל זה, שהרי "הלאו" לא נאמר כלל במקום "עשה", נמצא דאין כאן כלל חפצא של "גילוי עריות", ודמיא לאחות אשה לאחר מות אשתו -שאין כלל איסור "אחות אשה" בכהאי גוונא ומתר בה ככל אשה דעלמא, ותו לא הוי גילוי עריות.
אמנם ר' אלחנן מקשה שם על הסברו, שהלא אף הצלת נפשות מצווה היא, וככזו אף בה שייך "עשה דוחה ל"ת", ואם כן מדוע להאי ס"ד שעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מדוע פיקו"נ לא ידחה גילוי עריות?…
ראה ביאורו שם אות ט"ז: "ואין להקשות, דא"כ לא משכחת לה כלל להך דינא דיהרג ואל יעבור בעריות, לפי הס"ד דכל עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, דהא לא גרעה מצות פיקו"נ מכל המצות, שהן דוחין לל"ת שיש בו כרת. די"ל לפי מ"ש תוס' [ו' ע"ב ד"ה טעמא] בסוגיא דעליה, דאפילו לפי הס"ד, דוקא ל"ת שיש בה כרת נדחה מפני עשה, אבל לא ל"ת שיש בה מיתת ב"ד, וא"כ משכחת יהרג ואל יעבור בעריות שיש בהן מיתת ב"ד. ועוד דלפי האמת, הא דפיקו"נ דוחה לכל התורה, אין הכונה דמצות הצלת נפש דוחה להאיסורין, אלא אפילו ליכא מצוה כלל שרי לעבור על האיסור במקום הצלת נפש, דאפילו בעובר, דלא הוי נפש, מ"מ מותר לחלל שבת בשבילו, כמ"ש תוס' בנדה (דף מ"ד ע"ב [דיבור ראשון]) עיי"ש, וברא"ש (פרק בתרא) דיומא [סי' י"ג] בשם הרמב"ן, והוא בתורת האדם [שער הסכנה]. ובתוס' ב"מ פ' המקבל [קי"ד ע"ב ד"ה אמר] כתבו בהא דאליהו טימא את עצמו לבן הצרפית להחיותו, אף דהוא כהן, משום פיקו"נ, ובודאי ליכא מצות פיקו"נ במת להחיותו (ועיי"ש בשיטה על דברי תוס' אלו). ומוכח מזה דפיקו"נ דוחה כל האיסורין אפילו היכא דליכא מצוה. ובכה"ג איסור ערוה חלוק מכל האיסורין, דאינו נדחה מפני פיקו"נ היכא דליכא מצוה, אבל היכא דאיכא מצוה, לפי הס"ד דכל עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, גם איסור ערוה נדחה מפני מצות פיקו"נ, כמו שהוא נדחה מפני מצוה אחרת:"
ויש להעיר על קושיית ר' אלחנן הנ"ל, דהן אמת דמצוות "הצלת נפשות" יש בה "עשה" וגם "לא תעשה", עשה – "והשבותו לו" – שהיא מצוות עשה של השבת גופו של חברו, ומצוות לא תעשה – "לא תעמוד על דם רעך", כדאיתא בסנהדרין ע"ג ע"א. ברם, כל זה רק בנוגע להצלת נפש חברו, שאדם מצווה לפעול להציל נפש חברו ולא להתעלם ולעמוד מנגד, אך הצלת נפשו שלו על ידי עצמו -לכאורה אין בה "עשה" מפורש כ"מצוות עשה" [ שעל פניו לא נראה שעל הצלת נפשו קיים "והשבותו לו" וכן "לא תעמוד על דם רעך"], ועל אף שלמדנו "וחי בהם – ולא שימות בהם" -הלא אין זו "מצוות עשה" אלא "לימוד" בלבד שהמצוות נתנו באופן שלא יגרמו להמתה אלא לחיים.
עוד הציעו החברים, שמא יש לחלק בין גדרי "דחויה" ל"הותרה", שבעוד פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה אינו אלא בגדרי דחויה בלבד, משמע שהאיסור קיים ולא הותר מעיקרו אלא נדחה בלבד, ומשכך בגילוי עריות לא אמרינן כן, אלא נשאר האיסור במקומו ולא נדחה.
לא כן לגבי "עשה דוחה לא תעשה" שאינו כשמו "דחויה" בלבד, אלא באמת "הותרה" הוא. שהנה כתב רב ניסים גאון בשבת קל"ג ע"א-ע"ב, שעניין "עשה דוחה לא תעשה" שמצוות ה"לא תעשה" ניתנה מעיקרא תחת התנאי שאין למולה עשה הסותר אותה, שאם נצב למולה עשה הסותרה, הרי בכהאי גוונא לא נאמר ציווי לא תעשה כלל וכלל. כדבריו שם:
"…ועיקר זה מצוי במסכת יבמות בפ' א' (דף ג) וכן אמרו שם, אימור דאמרי' דאתי עשה ודחי לא תעשה לא תעשה גרידא לא תעשה שיש בה כרת מי דחי ותו לא תעשה גרידא מנלן דדחי דכתיב (דברים כב) לא תלבש שעטנז וכתיב גדילים תעשה לך. ידענו כי זה לא תעשה אינו שוה בכל דבר אלא מיוחד הוא, וכי הציווי שנאמר אחריו הוא תנאי עליו, וכי לא בא להזהיר אלא על לבישת כלאים חוץ ממצות ציצית, אבל מה שהוא מעורב מחוטי פשתן עם הטלית של צמר שהיא מצוה אינו נכנס בזו האזהרה אלא מותר הוא. ואמרו חכמים שדבר זה עיקר הוא שנסמוך עליו, וכי כל אזהרה שאין עמה כרת שבתורה כך היא דרכה, שבעת שאירע חיוב מצות עשה נדחה האזהרה שהיא לא תעשה ונקיים הציוי שהוא עשה, ותבוא מצות עשה ותדחה לא תעשה, כי האזהרה של לאו על זה התנאי נאמרה. ובזה הפירוש שפירשנו יסיר מלבך ספק גדול שמסתפקין בו בני אדם ושואלין עליו, והוא שאומרין מאחר שאנו יודעין שאזהרת לאו קשה מציווי עשה, היאך יבא עשה וידחה האזהרה של לאו שהיא חמורה ממנו, ומדרך הידוע שהחמור דוחה הקל, ולא עוד אלא שפעמים שעולה על דעתן שיש בענין הזה ענין חזרה בדבר הראשון. והתשובה הוא מה שהקדמנו שהאזהרה של לאו כך נאמרה מיוחדת, וכי הציווי של עשה תנאי הוא בה. וכן אמרו רז"ל (ספרי פ' תצא) מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים בני שנה שניהן בדיבור אחד נאמרו ערות אשת אחיך ויבמה יבוא עליה שניהן בדיבור אחד נאמרו…"
ולפי זה בין נבין שאם עשה היה דוחה ל"ת שיש בו כרת -שמא אף איסורי עריות היו בטלים מלהאמר כשניצבים למול עשה הסותר אותן, שהרי ה"לאו" נאמר תחת התנאי שלא יהיה עשה העומד למולו, שבאופן זה ציווי הלאו לא נאמר -ובכלל זה ציווי לאוין דעריות, דבכהאי גוונא לא נצטווינו כלל וכלל מעיקרא בציווי לאו -"לא תגלה ערווה" זה, כפי שציווי אחות אשה לא נאמר כאשר מתה אשתו.
יש מהחברים שהציעו, שאכן אין ס"ד ששאר מצוות עשה ידחו ל"ת של עריות אף אם עשה היה דוחה ל"ת שיש בו כרת, זולת מצוות יבום בלבד, משום שאף מצוות יבום נאמרה באופן שמיבם אשת אח, דבעלמא הוי איסור ערווה גמור "ערוות אשת איחך לא תגלה", ויהרג ואל יעבור, וכעת במקום מצוות יבום התירה התורה ואף ציוותה לייבמה למרות היותה אשת אחיו -ודווקא משום שהיא אשת אחיו.
והנה על אף שביארו התוס' שם [ג' ע"ב] דאין למילף מהיתר יבום באשת אח שעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, וכך ידחה עשה דיבום גם שאר איסורי עריות, דשאני אשת אח דמצוותו בכך, כלומר, כל מצוות יבום נאמרה דווקא באשת אחיו לא זולת, [ונחלקו האחרונים בכוונת התוס' האם רצונם לומר שהיתר אשת אח ביבום הינו "הותרה" או "דחויה" ואכמ"ל], מ"מ נימא דאם הדין היה שעשה אכן דוחה ל"ת שיש בו כרת, הרי היה ס"ד להרחיב גדר תחולת היתר יבום ביבמתו, שכשם שמצוות יבום דוחה איסור אשת אח שהוא ערווה, כך כוחה לדחות גם איסורי עריות אחרים שיש בהן כרת.
אמנם אחרי שאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, אין כלל צד להרחיב גדר זה, דלעולם אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, ומה דחזינן ביבום שדוחה איסור אשת אח –שאני איסור "אשת אח" -דמצוותו בכך.
עוד הציעו החברים, דעל אף דבעלמא אין הצלת נפשות דוחה איסורי עריות, כל זה משום שהוקשו עריות לשפיכות דמים (דברים כ"ב) "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה." וכדאיתא בסנהדרין ע"ד ע"א, ויתכן דגדר אי הדחייה בגילוי עריות משום דהוי כעין "מאי חזית" כדאמרינן גבי שפיכות דמים (שם) "מי יימר דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי", -דאל לו להציל נפשו במחיר חיי חברו, וכמו כן אל לו להציל נפשו במחיר פגם גדול זה של ביאת עריות שמבצע בחברו.
אמנם מצוות יבום שאני, שיתכן שגם ליבמה יש קיום מצווה זו ולא רק היבם בלבד [כהבנת חלק מהפוסקים], או אף אם ננקוט שהיבמה אינה מצווה כלל במצוות יבום זו, מ"מ כל עניין המצווה הלא לתקן באשת אחיו את התיקון הנצרך בה ועל ידה בהיותה "אשת אחיו" -שיש להקים שם המת בה בדווקא, ובכהאי גוונא אם עשה היה דוחה ל"ת שיש בו כרת, אף ביאת עריות היתה נדחית אילולי גזה"כ ד"עליה", ולא שייך כאן "מאי חזית" זה.
ואכן כעין זה כתב השואל ומשיב תניינא ח"ג סימן ד':
"…ולפ"ז נראה לפע"ד דהא כל הטעם דבשאר איסורים יעבור ואל יהרג הוא משום פקוח נפש דיקר בעיני ד' המות וחס על נפשות בית ישראל ואמר דיעבור על תורתו ולא יהרג. ולפ"ז בגזל במפסיד לאחרים א"כ לא שייך פיקוח נפש דאסור להציל עצמו בממון אחרים, ולכך ס"ל לר"מ דיהרג ואל יעבור… ובזה נראה לפע"ד לתת טעם מה דבשלש אלו ע"ז ג"ע וש"ד קי"ל דיהרג ואל יעבור. והנה בע"ז הדבר פשוט שכיון שכל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כלה וא"כ לא שייך שחס על נפש ישראל ומחויב להיות נהרג. אבל ג"ע וש"ד קשה מאי טעמא, והנה ש"ד לפמ"ש הדבר נכון כדאמרו מה חזית דדמא דידך סומק טפי, והיינו כל שמפסיד לאחרים לא שייך פיקוח נפש ומכ"ש כשהורג לאחרים, ול"ד לגזל דבידו להחזיר אח"כ משא"כ נפש דאין ניתן להשבה ולכך יהרג ואל יעבור. אבל עריות לא נודע. ולפמ"ש אתי שפיר, דכל דמפסיד לאחרים שהבנים ממזרים והפגם לעולם שאין לו תקנה אמרה תורה שיהרג ואל יעבור, וזה לדעתי מה שאמרו דמקיש נערה המאורסה לרוצח והיינו כמו דברוצח הוא מצד הסברא דלא שייך בזה פיקוח נפש דהא מפסיד לאחרים נפשם וכמו כן בנערה המאורסה כל דמפסיד לאחרים דבר שהוא מעוות אשר לא יוכל לתקון יהרג ואל יעבור וז"ב. ובזה מיושב היטב קושיא חמורה שהקשה ש"ב הגאון בעל כסא דהרסנא סי' ש"א, בהא דרצו למילף ריש יבמות דעשה דיבום דחי ל"ת דאשת אח, וקאמר שם דנילף משבת וע"ש, וע"ז הקשה דאכתי אמאי לא פריך דשאני יבום דחמור דהוא ג"ע דיהרוג ואל יעבור משא"כ בכל איסורין, וע"ש שנדחק. ולפמ"ש אתי שפיר, דכאן לא שייך זאת דכל הטעם הוא שמפסיד לאחרים, ולפ"ז כל שהעשה דוחה ל"ת ואין בו הפסד שוב לא שייך יהרוג ואל יעבור."
אמנם נעיר בצידו: צ"ע דהלא מה דאמרינן דגילוי עריות אינו נדחה במקום הצלת נפשות, כל זה אפילו אם הנבעלת רוצה אף היא להיות שותפה בהצלת נפשו ולהיבעל לו לשם הצלת חייו.
ויתירה מכך אפילו אם האשה הנבעלת היא זו הכופה אותו לבעול אותה ואם לא -תהרוג אותו, שאף בכהאי גוונא דינא הוא שאל לו לבעול אותה ואפילו תמית אותו. וכלום וכי שייך כאן – ביחס עליה – מאי חזית זה דמפסיד לאחרים?…
יש מהחברים שרצו לטעון, שמא אין להגביל עשה דוחה ל"ת שלא ייאמר בעריות [אם עשה היה דוחה ל"ת שיש בו כרת, משום שגם פיקו"נ הדוחה כל התורה כולה אילולי הגבלות שנאמרו בדין זה מכוח ילפותות שונים הרי גם שם פיקו"נ היה דוחה אותן, אלא דילפינן מקרא (דברים כ"ב) "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה." דכשם שרציחה אינה נדחית מפני פיקו"נ כך עריות אינם נדחים מפני פיקו"נ כדאיתא בסנהדרין ע"ג ע"א. והלכך נימא דילפותא זו נאמרה לגבי הצלת נפשות בלבד ואין ללמוד ממנה לגבי "עשה דוחה ל"ת". -כך טענו החברים.
נעיר בצידו: אין משמעות ילפותא זו "כי כאשר איש" דמיירי דווקא לגבי פיקו"נ בלבד, אלא הוי היקש גילוי עריות לרציחה לגבי הלכות שונות כדאיתא התם, והלכך נוכל לומר כשם דפשיטא לן שרציחה אינה נדחית מפני מצוות עשה [שאף אם עשה היה דוחה ל"ת שיש בו כרת פשיטא שלא נתיר לאדם לקיים מצוות עשה באופן שבכך ירצח את רעהו…], כך גם גילוי עריות אינם נדחים מפני מצוות עשה, שהרי הוקשו זה לזה.
זאת ועוד. הלא הש"ס לומד בסוגיות רבות על ידי ק"ו כוח דחיית מצוות השונות זו מזו, האם זו דוחה את זו או אינה דוחה, בקל וחומר כשם שאחרת דוחה את זו או שאינה דוחה. כגון האם מילה דוחה שבת וצרעת בשבת דף קל"ב ע"א-ע"ב, וביצוע מיתות בית דין בשבת ביבמות דף ה' ע"ב ו' ע"א יעו"ש. ובעוד מקומות. הרי לן שאף בהיתרי מצוות השונים זה מזה -ילפינן כוח דחייה או הגבלה דחייה -ע"י קל וחומר ממצווה זו למצווה אחרת, והכא נמי דכוותא הלא קל וחומר הוא -אם פיקו"נ החמור אינו דוחה עריות ק"ו ש"עשה דוחה ל"ת" הקל ממנו אינו דוחה עריות.
והנה יש לעיין בכל התירוצים שנאמרו לעיל -האם לא יקשה עליהם האמור בהערה זו.
