ראה בשו"ת הרדב"ז, חלק ג' ס' תרכ"ז, דהכריע לגבי ישראל שאמר לו השלטון, הנח לי לקצץ אבר אחד מאיברך, שאינך מת ממנו, או שאמית ישראל חברך, דאינו מחויב למסור אבר מאיבריו להצלת חיי חברו – ואינה אלא מידת חסידות. זאת משום דכתיב "דרכיה דרכי נועם". דהיינו, שמשפטי התורה מכוונים ומתואמים להגיון ולשכל הישר, ואינו עולה על דעת מאן דהו כי יש לחייב ו/או לכפות אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי להציל חברו ממוות. בעקבות הרדב"ז הנ"ל, פסקו האחרונים אגרות משה יו"ד ב' קע"ד, מנחת יצחק חלק ו' ס' ק"ג, ציץ אליעזר חלק ט' ס' מ"ה, שבט הלוי חלק י"א ס' קצ"ה, כי מדין "לא תעמוד על דם רעיך" אף אין חיוב על אדם להציל את חברו, מסכנת חיים, באמצעות תרומת כליה, ואינה אלא מידת חסידות "ואשריו ואשרי חלקו". והנה, ראה במסכת בבא מציעא, דף ס"ב ע"א, "שנים שהיו מהלכים בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב. דרש בן פטורא מוטב ימותו שניהם ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ודרש "וחי אחיך עמך", חייך קודמים לחיי חבריך". ולהלכה נפסק כדעת רבי עקיבא דמי שקיתון המים שלו ישתה את המים, ולא חייב למסור את חייו להצלת חברו. לעניין זה ראה גם: טור יו"ד ס' רנ"א (צדקה), רמ"א יו"ד ס' רנ"א סעיף ג', יראים ס' מ"ו, ביאור הגר"א לשו"ע ס' רנ"א אות ו', חכמת אדם כלל קמ"ה סע' א'. מסוגיה זו עולה בפשטות דבעל קיתון המים אינו חייב למסור את נפשו/חייו בשביל הצלת חברו. אבל, לעומת זאת, במידה ונפשו/ חייו של בעל הקיתון אינם תלויים ועומדים בקיתון המים, אלא רק איבר מאיבריו, יהיה חייב למסור מעצמו אפילו איבר מאיבריו, כדי להציל את חברו (זאת גם לשיטת רבי עקיבא ולא רק לשיטת בן פטורא), שהרי דרש "חייך קודמים", משמע עד ל"חייך" – כלומר כל הקרבה אחרת שאינה "חייך" לרבות הפסד איבר – יעשה להצלת חיי חברו.
ויקשה, מאי שנא: בין: מי שציווהו השלטון לקצץ אבר מאיבריו או השתלת כליה בימינו, לצורך הצלת חברו, דאינו חייב למסור איבריו. לבין: "שנים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון מים", שחייב בעל קיתון המים אף למסור איבר מאיבריו להצלת חיי חברו.