נתכוון לאיסור ועלה בידו היתר

1. טרם נציג את החילוקים – נעיר בצידו – שהחילוק נדרש לענות מדוע אכן "נתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה" – טעון סליחה וכפרה, הלא סו"ס לא צלחו מעשיו והעבירה באמת לא בוצעה. שהרי רק באם נבין לאשורו מהו יסוד האיסור ועל מה נדרשת הכפרה "וה' יסלח לה", רק אז ניטיב לעמוד בעומקם של החילוקים הנאמרים האם די בהם בכדי ליישב ולענות במה שונה מכירת יוסף (וכן משל אור החיים) – שבהם משום מה לא שייך האי דינא של "וה' יסלח לה".

צ"ב אפוא, מהו יסוד החטא דורש הכפרה של "נתכוון לאכול בשר חזיר"? שהרי אין לומר ש"מחשבת החטא" היא היא האיסור וצורך הכפרה, שהרי קי"ל ש"מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה"?… בהכרח שאין כאן רק "מחשבת חטא" גרידא, אלא מחשבת חטא שיצאה אל הפועל כמעשה. כלומר כל עוד אין מחשבת החטא מתפעלת לידי מעשה, אין תלונה כלל, שהרי כך טבעו של אדם קרוץ חומר, ואדרבה לשם כך נוצר, שיצרו יישחר לפתחו אורב כל היום להפילו ברשתו, כים נרגש שהשקט לא יוכל. רק זאת מוטל על האדם להתגבר על יצרו ולא לבצע את מחשבותיו אל הפועל. ברגע שמימש את מחשבתו הרעה במעשה שלפי דעתו היה בזה כדי ביצוע החטא, הרי כבר חטא האדם אף אם מעשיו לא צלחו – שהרי בכך שהוציא מעלליו פרי מחשבתו אל הפועל בכדי מעשה, כבר "מרד" בבוראו! שלא התגבר על יצרו ועבר על רצונו – אף אם לא צלחו מעשיו. (יעוי' במאירי ובמקנה בקידושין שם שכעין זה כתבו).

2. רבים השיבו – בכמה דרכים והדגשים העולים לכיוון אחד – אחי יוסף ביצעו מעשה שע"פ ראייתם ומחשבתם ראוי היה להתבצע ע"פ כל דין! וכלל לא סברו שחטא מבצעים – אדרבה מצווה ומשפט תורה הוא. כדברי חז"ל שדנוהו בדין תורה, וכבר פרשו המפרשים כספורנו ועוד שהחשיבוהו כרודף רוחני המוציא דיבתם רעה אל אביהם (ורוצה לסלקם מלהמנות על שבטי י-ה, ורק הוא לישראל יחשב, כפי שנעשה בעבר לישמעאל ועשו).

אף אם נאמר ששגו וטעו בזה, מ"מ בשונה משאר שגגות דעלמא, שתוצאתם חטא וקלקול, הרי כאן בסופו של דבר תוצאת תיקון נעשתה. ומאידך מחשבה רעה לא היתה כאן, אדרבה – מחשבת מצווה ודין תורה. ומשכך אין כאן דרישת כפרה שהרי אין מחשבת רע ואף אין תוצאת קלקול רק תיקון.

אלא שעדיין צ"ב מהו המשל בנתכוון להשקות חברו כוס רעל והשקהו כוס יין, הלא שם ודאי היתה כוונה רעה שיצאה אל הפועל במעשה (למרות שלא צלחו מעשיו). ויש שרצו לומר שגם במשל מדובר שדנו אדם לדין מוות ושגו בדינם, וטעו השקוהו כוס יין, כך שאין מחשבת רע וגם לא תוצאה רעה. וצ"ע.

יש אף שהביאו חילוק על דרך זו בשם כמה ספרים.

3. רבים אחרים חלקו בין כל היכא ש"לא צלחו מעשיו" גרידא – שבכל כהאי גוונא נדרש סליחה וכפרה, לבין שהתוצאה הפוכה מקצה אל קצה – שרק טובה ותעלה נעשתה, דכל כהאי גוונא אין נדרש סליחה וכפרה כלל. כמעשה מכירת יוסף שתוצאתה – להחיות עם רב. – אף הביאו כן בשם כמה ספרים.

4. בדומה לזה יש שהשיבו שיש לחק בין כל היכא שרק לא צלחו מעשיו, לכל היכא שהתוצאה היתה לא עבירה, אלא אדרבה מצווה, שלא רק שלא הזיק לחברו אלא החייה את חברו, ומשכך אין על מה לכפר. ואף זאת יש שהביאו בשם ספרים.

ברם, לגבי 2 התירוצים דלעיל (3-4) יקשה כאמור ב1, סו"ס אם החטא והכפרה באים משום ש"מרד" בהקב"ה בכך שלא התגבר על מחשבתו הרעה וביצע פרי מחשבתו במעשה, מה לן שנעשת טובה או אף "מצווה" ממעשיו – על כורחו, או שלא נעשתה טובה וגם לא רעה – וגם זה על כורחו. הלא סו"ס "מרד" היה כאן ולא דיכא את מחשבתו אלא הוציאה אל הפועל כ"מעשה". ואין לומר שתוצאת התיקון הסופית מחפה על קלקול החטא הראשוני, שהרי קי"ל "אין מצווה מכבה עבירה"!…

5. יש שחילקו בין חטאי "בין אדם למקום" לחטאי "בין אדם לחברו". בחטאי בין אדם למקום יש מקום לתבוע ולענוש אף אם לא צלחו מעשיו – על עצם הרצון לחטוא (שהגיע לידי מעשה). שהרי "בין אדם למקום" הוא. בשונה מכך "בן אדם לחברו" מכיוון ולא צלחו מעשיו, על מה יבקש סליחה וכפרה – הלא לא נגרם לחברו כל רע ומצוקה. ויש שהביאו כעין זה בשם ה"כלי חמדה".

יש לעיין, שהלא אף אם חטאי "בין אדם לחברו" דורש סליחה וכפרה מחברו "עד שירצה את חברו" – הן פשיטא שגם חטא ומרידה לשמים יש כאן, שעבר על ציווי בוראו! – ולאן נעלם אפוא "נתכוון לעשות חטא ולא עלתה בידו". אלא אם נאמר שכך רצון התורה ש"בין אדם לחברו" לא יהיה כביכול "לשם המקום" (כבין אדם למקום), אלא רק יהיה "לשם החבר" בלבד, כלומר: "לשם החבר – הוא הוא הלשם שמים!" (כעין דברי הרמב"ם הידועים בשמונה פרקים בין ה"חסיד" ל"גיבור" ואכמ"ל),  כלומר לראות את החבר במרכז -ומסיבתו להימנע מהחטא, ומשכך גם הצורך בתשובה יהיו מסיבתו, ואם לא ניזוק אין חטא כלל. וצ"ע.

6. יש שטענו – בכמה דרכים והדגשים – שאין כוונת יוסף שלא היה כאן חטא כלל וכלל, אלר רק לומר שאין כאן כלל "תביעת נזיקין" משום שלא ניזוק כלל, ולדידיה רק רווח ותיקון צמח לו מכך, ועל כן פטורין מעונשי וחיובי נזיקין הן בידיני אדם והן בדיני שמים.

אלא מאי, אכן חטא יש במעשיהם מכוח "נתכוון לאכול בשר חזיר וכו'", ובאמת דורש הדבר תשובה, ולא על זה מוסבים דברי יוסף הצדיק, שאין זה דיני נזיקין כלפיו ביחס אליו, אלא רק כלפי הבורא בלבד, – וכבר עשו תשובה בצערם וחרטתם על חטא זה.

7. יש שהטעימו מכיוון שהשגחה גזרה עניין ירידת יוסף מצרים כיישום גזרת ברית בין הבתרים, אם כן אין כאן חטא מצד האחים שכבר נגזרה גזרה.

ברם אין די בכך לכאורה (מלבד מה שאינו מתאים לדברי אור החיים), שהלא גם גזרת פרעה מתולדת גזירת ברית הבתרים באה, ועל חטאו נענש – וראוי הוא לכך, כדברי הרמב"ן הידועים, שעל אף שהקב"ה גזר פורענות, מכל מקום מבצע העוולה ענוש יענש, שהרי עשה זאת מכוח בחירתו הרעה ולא עשה זאת בציווי ה' אותו (ודמיא לשאלת "ידיעה ובחירה").

8. יש שטענו היות ואם לא היתה מתבצעת המכירה, הן כל האחים ובהם יוסף היו גוועים ברעב בשנות הרעב העתידות לבוא, אם כן בין כך הצרה אמורה לבוא – ואף גרועה ממנה, ובלתי נמנעת היא, בין אם ימכרוהו ובין אם לאו, נמצא כביכול שלא היה ראוי להיות ליוסף מעיקרא קלקול כלל במכירתו (כ"קמח טחון טחנת").

צ"ע, ומה בכך, דאף אם נניח שהיו – בדרך הטבע – גוועים ברעב, מ"מ הקדימו לו פרענות שנים רבות לפרענות זו, ומדוע שלא יענשו על זאת?… ולבר מהכי אם הטעם ל"נתכוון לאכול בשר חזיר" כפי שהוזכר ב1, הלא תחזור השאלה שהרי "מרד" לעבור על ציוון ורצון ה' היה כאן במעשיהם זה! ומדוע לא יענשו?…

9. יש שהביאו לחלק (בשם ספר זכרון ישכר על המשניות שבת פי"ד) בין כל היכא שהתחלף לו בין חתיכת בשר חזיר לחתיכת בשר טלה, דרק בכהאי גוונא בעי כפרה, לבין כל היכא שטעה וחשב בשר מסויים כבשר חזיר והוברר לו לבסוף שהוא בשר טלה – דבכה"ג לא בעי כפרה.

שוב יקשה על חילוק זה -כל האמור ב1.

10. יש שהבחינו בין מעשה האחים לשאר נתכוון לאכול בשר חזיר. משום שהאחים באמת כוונתם לא היתה לעשות ליוסף רעה, אלא רק לסלקם מעליהם שלא יהיה עמם, ומסרוהו לידי אחרים שיקחו אותו מהם מצריימה ושם יהיה מקומו. שמא כאם – אם בסוף לא נעשה כל רעה אלא טובה "להחיות עם רב" הרי אין הדבר דורש כפרה.

נעיר שגם כאן קיים קושי מסוים, וכי מה בכך… אף אם אינטרס האחים לא היה דווקא לצער את יוסף ולגרום לו סבל, הן פשיטא שהיו מודעים בשעת מעשה שטמון במכירתו צער גדול מנשוא, ואף התחנן אליהם שיחדלו מהמכירה ולא שעו להפצרותיו, וכי להיות "בן מאומץ" להורים עריריים שירפדוהו בקטיפה ושיראין מכרוהו (שאז מקום יש לטענה זו)?… להיות עבד עבדים לעולם ועד –ביודעין מכרוהו! על כל המשתמע והנובע מכך, ויקשה כל האמור ב1…