שמירה על כבוד המת

שאלות ותשובות לכל נושא שתבחר

ראה ב"אנציקלופדיה הלכתית רפואית" שם בערך "חניטה" שמביא לגבי שיטת החניטה המצרית בפרעונים ובאישים חשובים שהיו פותחים את הגופה ומוציאים ממנה את האיברים הפנימיים, כולל המוח, ומכניסים לתוך החלל תמרוקים ושרפים.

"…ראשית הוציאו את המוח דרך הנחיריים בוו של ברזל. המוח עבר תהליכי ייבוש להכשירו להיקבר לצד הגופה. לתוך חלל הגולגולת (במקום המוח) הכניסו תערובת של בשמים שונים… אחר כך בוצע חתך בצידה של הגופה, דרכו הוציאו את איברי החזה והבטן. האיברים נרחצו ביין של תמרים, הושרו בבשמים שונים, והושמו בכדים מיוחדים, שעליהם נכתב שמו של הנפטר. את חלל הגופה מילאו בשרף של עצים, כעץ ארז ובשמים שונים כמור וקינמון, ותפרו את החתך שבבטן. הגופה הושרתה באמבט של נתר למשך כמה עשרות ימים ( 70 או  יום 40), לאחר שנרחצה ביין של תמרים. לאחר תקופה זו חזרו ורחצו את הגופה, ייבשו אותה היטב, ביצעו חתכים אורכיים בחלקים שונים של הגוף, ולתוכם הכניסו בשמים שונים. לאחר מכן עטפו את הגופה כולה, מכף רגל ועד ראש, בפיסות בגד פשתן עדין, ספוג בבשמים שונים… בסיום התהליך מציגים את הגופה לאוויר עד להתייבשותה ולהצטמקותה."

וראה בפרשת ויחי מספרת התורה שלאחר פטירת יעקב יוסף  ציווה את עבדיו הרופאים לחנוט את אביו יעקב.

 "וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל: וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם:"

לפשוטו של מקרא נראה שמטרת חניטת יעקב הייתה כפי שנהגו במצרים, בימים ההם, במלכיהם וחשוביהם.

לעניין זה ראה בשו"ת הרשב"א ח"א ס' שס"ט שחנטו  את יעקב כדרכם בעת ההיא בנתיחת הגוף והוצאת איברים פנימים.

והנה, איתא במסכת בבא בתרא דף קנ"ד ע"א דאיסור חמור הוא ניוול המת ובפרט ניתוח אבריו וכיוצ"ב.

לעניין זה ראה גם שו"ע חלק יור"ד סימן שס"ג סעיף ז'.

ואם כן קשה, מאי שנא:

בין: חניטת יעקב אבינו שיוסף הצדיק ציווה לקיים ביעקב אביו.

לבין: האיסור הכללי לנתח איבריו של מת מהטעם  של כבוד המת / איסור ניוול המת.

  1. ראשית יש לציין שאכן יש ראשונים ופוסקים שפרשו שחנטת יעקב אבינו לא היתה כ"חניטה הפרעונית" בהוצאת קרביים ומוח, אלא "חניטה חיצונית" בלבד כמשיחת הגוף בשרפים ומלחים נוזליים וכדו' המשמרת את הגוף במידה מסויימת [שהרי די היה בחניטה המשמרת למשך כשמונים יום עד לקבורה].

ראה לשון רש"י שם (בראשית פרק נ' פס' ב') "לחנט את אביו – ענין מרקחת בשמים הוא." וכן תרגום יונתן שם: "ופקד יוסף ית עבדוי ית אסוותא לבסמא ית אבוי, ובסימו אסוותא ית ישראל." משמע לכאורה שלא היה זה אלא "משיחה בשמים חיצונית" ולא עם נתיחה פנימית בהוצאת המוח והקרבים כחניטה פרעונית. וכך גם משמע לכאורה בדברי רבנו בחיי ודעת זקנים מבעלי התוס', יעו"ש.

עוד ראה באנצילוקפדיה הלכתית-רפואית (לרב פרופ' אברהם שטיינברג), שהביא בערך חניטה, שבחניטה המצרית היה "חניטה פרעונית" לחשוביהם ונכבדיהם, שבה אכן הוציאו את המוח ווהקרבים ומלאו את מקומם במלחים וובשמים אחרים. ואולם היה גם נוהג של חניטה "פשוטה" יותר, שבה רחצו והשרו את הגוף בחומרי שימור שונים בלא ניתוח וכדו'. יתכן אפוא שזו החניטה שנעשתה ביעקב אבינו.

ולמעשה הרי כך הוא מפורש בזוהר פרשת ויחי כאן (חלק א' רנ"א) שחלילה לא חתכו בגופו כלל וכלל, אלא רק החדירו לגופו שמנים כשמן אפרסמון דרך הטבור וכו', יעו"ש.

וראה עוד דברי הגאון הראוגטשובר, בשו"ת צפנת פענח (חלק א' ס' כ') "החניטה שהיה אצל יעקב אבינו, ח"ו לא נגעו הרופאים בגוף, רק הוי כהך דנזיר ד, ב דאשקוה מי דקלים ושלקו במי טבריא…"

עוד ראה באלשיך כאן, שמדייק שהחרטומים לא חנטו את יעקב אבינו ממש כחניטת הפרעונים, למרות שבאמת כך רצו מעיקרא כפי דרכם בחניטה, וזאת משום שחשו בו "שלא מת", ולכן אין טעם בחניטה גמורה, לכן לא פתחו את בטנו והוציאו את קרביו אלא רק  חנטוהו "חיצוני" על קרביו ומעיו…

  1. אלא שדברי הרשב"א מפורשים המה – כמצוין בקושיית חילוקא – שו"ת ח"א ס' שס"ט, שהחניטה הפרעונית מותרת, כדרך מלכיהם וחשוביהם בעת ההיא בנתיחת הגוף והוצאת איברים פנימים, וכעולה מדבריו לכאורה שכך חנטו את יעקב אבינו. וכן משמע מפוסקים רבים נוספים שכך אכן קיימו ביעקב אבינו.

וטענו רבים מחברי חילוקא, שאין בכך בעיה משום "כבוד המת ובזיונו", שהרי אדרבא נעשה בדרך כבוד לכבוד המת וחשיבותו, כדרכם בימים ההם ובמקום ההוא לנכבדיהם וחשוביהם, ובהך שרי.

ואכן כוונו בזה לדברי הרשב"א שם מפורש, שאין בחניטה ההיא משום ביזוי כבוד המת, אדרבא לכבוד הוא זה, למרות ש"מטפלים" בגוף המת, ואף מוציאים את מעיו וקרביו החוצה, ומחדירים במקומם חומרים ושרפים שונים.

וכלשונו שם [המוסבים על שאלתו שם, האם מותר לשפוך סיד על גוף המת ולקברו באופן זמני על מנת שיתעכל בשרו במהרה בכדי להוציאו ולשאתו למקום אחר רחוק] :

"…כל כי האי שעושין לעכל בשרו מהרה כדי לישא אותו למקום שצוה מותר. שאין כאן משום בזיון המת, ואין כאן משום צער, שאין בשר המת מרגיש באזמל כל שכן בסיד. והחנוטין -קורעין אותן ומוציאין מעיהן, ואין כאן לא משום צער ולא משום בזיון …."

וראה באור החיים כאן: "עשה כן יוסף משום כבוד אביו, כי כן משפט הנכבדים, ומכל שכן גדולי המלכות…"

  1. עם זאת הדבר מפליא מאוד, שכך יעשו בגופו הטהור והקדוש של יעקב אבינו, וכפליאת המלבי"ם כאן:

"…ועניין החניטה שהיה נהוג למצרים ידוע מן המומייאן, שהם גופים הנחנטים שנתקיימו כמה אלפים שנה ולא שלט בהם הבלוי והרקבון, אולם ייפלא אם נהגו כן מצריים לפי אמונתם בעת ההיא, איך נהג בו יוסף בגוף הקדוש של אביו?… "

ועל אף שהשיבו שעניין של "כבוד" יש בחניטה כמנהגם בעת ההיא, ובכל זאת לא נוח הדבר מסיבות מובנות…

שהרי הגע בעצמך:

באם יחזור מנהג החניטה בימינו במקומות מסוימים, כלום האם נתיר חניטת המת בהוצאת המוח והקרבים ומילוי הגופה בחומרי מילוי שונים?…. והלא זה מכבר חנטו בברית המועצות את גופתם של לנין וסטאלין חשוביהם, והונחו בארון זכוכית בהיכל לעין כל במשך שנים, וכי קהילת יהודי מוסקבה תוכל אף היא לחנוט את נכבדיהם מעתה?!…

יתירה מכך, הלא במקומות מסוימים בעולם הנוהג כיום לשרוף את גופת המת, ונניח שמנהגם זה מבטא "כבוד ויקר למת" [ולא רק "פיתרון" לאיחסון וכדו' בלבד], האם רשאים יהודי המקום כך לנהוג במתיהם?…

כמובן שיש לחלק שכעת לאחר שניתנה ההלכה ומסורת דרכי הקבורה והטהרה, אין לשנות כמלוא הנימה. ובכל זאת צ"ע.

גם בחז"ל רואים מחלוקת בין רבי לרבנן, האם היה זה "תקין" מעשה חניטה זה, או ל"חטא" ייחשב מה שציווה יוסף לחנוט את יעקב.

כמדרש רבה כאן:

"למה מת יוסף לפני אחיו, רבי ורבנן, אמר רבי, על שחנט את אביו, אמר לו הקב"ה, לא כך אמרתי לו אל תראי תולעת יעקב, אל תראי תולעת -את יעקב. ורבנן אמרי, הוא שציווה אותן שיחנטו אותו, הדא הוא דכתיב, ויעשו לו בניו כאשר ציוום".

-כלומר נחלקו לכאורה האם חניטת יעקב אבינו היתה חטא או לא.

ברם, כעולה מדברי המדרש, -אדרבא ההיפך משמע, שאכן אין בעצם כל בעיה בחניטה -לכו"ע, אלא כל הקפידא על יוסף מדוע לא האמין שבין כך בגופו של יעקב לא תשלוט בו תולעת, ולכן החניטה אינה נצרכת, ואם אינה נצרכת שבין גופו ישאר שלם לשם מה לחנוט. משמע אפוא שבלא זה, שפיר ראוי היה לחנוט אותו כמנהג הפרעונים, ואין בעצם מעשה החניטה "חטא".

  1. רבים השיבו:

יתכן וכאן נצרך היה חניטה זו – ואין לדמות זאת דלעלמא אפילו אם כך הנוהג – משום שדרוש היה להביא את יעקב אבינו לקבורה במערת המכפלה בארץ ישראל, והלא כך ציוום והשביעם יעקב אבינו. ואין אפשרות – בדרך הטבע – לשאת גופת מת במסע כה ארוך בימים ההם בלא שתרקיב, ובלא החניטה יש בכך בזיון גדול למת. ואדרבא צורך היה לעשות כן – חניטה – לשמירת כבוד המת. קי"ל שאין דנים אפשר משאי אפשר…

  1. ובדומה לזה עוד השיבו, שבהחלט ביעקב אבינו אין כל חשש כלל שחלילה שמא יתעפש בדרך, שהרי לא תשלוט בגוף צדיק וקדוש כיעקב אבינו תולעת, וכדברי המדרש רבה (לעיל 3), אלא חשש יוסף שמא יראו זאת המצרים שאין גופו מרקיב בכל ימי האבלות וההתכנות למסע הקבורה, ויעשוהו לאלוה, ועוד יימנאו מבני יעקב להוציא "נכס נכבד" זה – כאלוה – מארץ מצרים האלילית, וישאירו אותו להיות בארץ מצרים…

באין מנוס, הורה יוסף הצדיק לחנוט את אביו, בכדי שלא יראה הדבר פלא ונס כיצד גופו משתמר לעילא לעילא…

וכוונו החברים בזאת לדברי האור החיים הקדוש כאן:

"ויחנטו הרופאים -עשה כן יוסף משום כבוד אביו, כי כן משפט הנכבדים, ומכל שכן גדולי המלכות, או כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו שלא מת, או שמת ולא הסריח, ויעשוהו אלוה, כי הוא פלא בנכרים המזוהמים, וסובב לבלתי יעלהו לארץ קבורתו, ואם לא היו טעמים הנזכרים הדבר פשוט כי בלא חניטה לא היה מסריח, וצא ולמד ממעשה רבי אלעזר ברשב"י כאמור בש"ס (ב"מ פד:)…"

  1. עוד יש שטענו, שהיות וכנאמר בחז"ל (תענית) "יעקב אבינו לא מת" – שוב אין בעיה בכך ב"כבוד המת"…

ומאידך, כאב אין לו בטיפולי החניטה וצורך אין לו בקרביו….

ויש שהביאו שכבר כתב כעין זה בפירוש הרמ"ז למשניות פסחים פרק ד' משנה ט' יעו"ש.

  1. עוד טענו החברים, שאין להקשות מכאן על ענייני "כבוד המת" והלכות קבורה, שהרי קודם מתן תורה היה כל זה, ועל אף שקיימו האבות את התורה עד שלא ניתנה [ואף כל דיקודיקיה ותקנות חכמים], הלא דיון הוא בקדמונים האם השבטים בני יעקב קיימו את התורה עד שלא ניתנה. ואם כך אין כאן מעשה בלתי ראוי, שהרי קיימו את הנוהג המקובל בימיהם ובמקומם, אף שאינו כהלכה שניתנה אחרי כן בסיני.

ושנית, אף אם קיימו השבטים את התורה עד שלא ניתנה, הלא אין זה שונה משאר מקומות שהקשו הראשונים והאחרונים לרוב כיצד עברו האבות על דיני תורה, כנשיאת יעקב אבינו שתי אחיות, והשיבו באופנים שונים, שבחוצה לארץ ישראל שאני, שאין זה אלא כ"הציבי לך ציונים" ולא הקפידו על שמירתה אלא בארץ ישראל בלבד (הרמב"ן), או שלצורך ותיקון גדול ניתן היה אז לעבור על דיני התורה, שהלא לא קיימוה רק כאינו מצווה ועושה (אור החיים והנפש החיים).

ומשכך, כיוון שצורך היה בחניטה זו, אם משום נוהג הכבוד שקיים בחניטה זו, והן משום הצורך במסע הקבורה הארוך וכו', איסור הלנת המת וכל פרטי הלכות הקבורה –  באופן של "אינו מצווה ועושה" – נדחים המה מפני צרכי רוח ותיקונים נדרשים אחרים.

  1. יש מהחברים שהביאו את דברי היערות דבש חלק ב דרוש ז' ד"ה "אבל", שכתב:

"…ותדע כי ידעו מצרים, כל זמן שהגוף קיים, הנפש דבקה בגוף ואינה נפרדת ממנו כדרך הדבקות, כי כל מה שדבק בסטרא אחרא תמיד,  לא יפרד הדבקות, ולכך כל זמן שהגוף קיים , הנפש דבקה בגוף , וכאשר נתעכל הבשר ונרקב הגוף , הנפש תשוב למקום המוכן לה , וכל עניני המצרים היו לדרוש אל המתים ולהתקשר עם נפשות המתים כדי שיבואו ויגידו להם עתידות כנודע בקרא, ואכ חשבו , כשירקב הגוף תתפרד הנפש, ולא יהיה להם נקל לדרוש אל המתים במעשה קסמים וקטורת זרה שלהם , כי תרחיק במדבר מקום אשר הרגיעה לילית, ולכן נתחכמו לחנוט , שיהיה קיום מבלי רקב וכליון , ולכן שבעים יום ימשחו אותו בשמן טוב המקיים את הבשר לבל תבוא בו תולעת ורקב, ומניחים אותו בחמה לייבש …..וא"כ כשהגוף קיים אף נפש המת היה דבוקה בגוף, ובזה היו מקטירים לגוף ולנפש , ועושים קסמים לדרוש אל המתים ולהתדבק בם.

והנה יוסף וכל השבטים הניחו לחנוט את יעקב כמנהג מצרים ולא מחו בם מבלי לילך בעיקבותיהם? הוא כי גם בזה כיוונו, כי ביקשו שתהיה נפש יעקב עדין דבוקה בגופו ועדין משותפת עם בניו, ובכל צרתם לו צר, היותו קרוב ונמנה עם החיים , וזכותו עם ישראל היות עדין נפשו דבקה לגוף, והתחכמו השבטים , אם יכלה גופו של יעקב והנפש תשוב למקומה לצרור החיים , לא תהיה משותפת זכותו עם ישראל ולא ישתתף בצערם , ולכן הסכימו לחנוט אותו שיהיה גופו קיים , ואף נפשו תהיה תמיד בדבקות …"

  1. עוד הביאו החברים דברי התויו"ט בפסחים ד' משנה ט' שמנהג עם ישראל הקדום היה לשרוף על מלכיהם, דהיינו חניטת המלכים שנקראת "שריפה", והטעם שנקרא שריפה משום שמעכל את הבשר.

כדבריו שם:

"…כי לא כן יעשה למלכים לקוברם בתחילה ואח"כ ללקט עצמותיהן. אלא קודם קבורתם מחנטין אותן ועל ידי החניטה שהיא הוצאת כל האיברים הפנימים, וממלא במקומן בשמים ומשיחת הגוף מבית ומחוץ לא יתעפש ולא יסרח, ויותכו העור והבשר מעט מעט עד שישארו העצמות לבד, כדברי האברבנאל בפרשת ויחי. וכה תמצא בשאול (שמואל א לא) ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו וגו' וישרפו אותם שם ויקחו עצמותיהם ויקברו וגו', קראו החנטה כבשם שריפה. והרד"ק כתב שהוא על שם הבשמים ששורפין ע"כ. ולי נראה שהשריפה מוסב על הגויות לפי שבשמי החנטה שורפים אותם…."

ואם כן הלא נראה שמקור יש לנו שגם אחרי מתן תורה -כך הנוהג וכך ראוי לעשות בנכבדי ישראל כמלכי ישראל בעבר.

ובליקוטים על המשניות שם ביאר שאין בעיה בכך משום:

"דהרי הצער שיש לנפש הוא עד שיתעכל הבשר , והבשמים האלו , בפירוש כתב התיו"ט (כאן) ששורפים הגוף, דהיינו הבשר, וא"כ אדרבה החנטה היא הנאה ונחת לנשמה, דנשרף ונעכל הבשר ע"י חיש מהר יותר משאם יקבר בארץ…"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הצטרף גם אתה לדיון

גם אתה רוצה להיות פעיל בקהילה שלנו?

לענות על שאלות להציף סוגיות ודיונים?