תפילת שוא

1. נדגיש שקושיא זו תיכון רק אם נפרש שברכת הגורן עניינה *"ריבוי כמותי"* כלומר, שמתחולל בתבואת הגורן מופת ממש כנס "אסוך השמן" של אלישע, שמתרבה התבואה יותר ממדתה המקורית והוא פלאי, כפי שמשמע מפרש"י שפירש בב"מ מ"ב ע"א *"אין הברכה – שמתברך ורבה מאליו, פויישו"ן בלעז:"* דמשמע מרש"י שאכן התבואה *מתרבה היא מאליה*, וכן משמעות תרגום "פויישון" שכתב רש"י, שתרגמוהו התרגומים אשר נדפסו בגמ' החדשות שעניינו *"התרבות ושפיעה רבה".*

וכן משמע מהריטב"א בב"מ שם.

וכאמור בקושיית "חילוקא" כך גם משמע לכאורה מדברי המשנ"ב ס' ר"ל ס"ק ד'.

אולם אם נפרש לא כך, אלא ברכת הכרי היינו ברכה *שיצלחו מעשיו ועסקיו בכרי זה* ולא דווקא על ידי ריבוי, אם כן אין כאן נס פלאי, אלא ברכה מאיתו יתברך *המתלבשת במהלכי הטבע והנהגותיו,* כהצלחה במסחר ושמירת היבול מפני פגעים והפסדים, או שיתברך המזון במעיו כאוכל מעט ומשביעו הרבה וכדומה לזה, כמובן שלפ"ז אין כאן קושיא כלל, דלא דמיא כלל לתפילת שוא, שהתכנותה להתקיים רק מחוץ למערכת הטבע.

אשר לפי זה, קושיא דנן והחילוקים שנאמרו עליה -אמורים רק לפי *פירוש זה* בלבד *–דברכת הכרי עניינה "התרבות" התבואה ממש.*

2. חברי "חילוקא" השיבו בכמה הדגשים והטעמות העולים לדרך אחת:

הנה דעת הרמב"ן והריטב"א – כדהובא בא"ר ובמשנ"ב ס' ר"ל ס"ק ד' – שברכה זו נתקנה בעיקרה על ההולך למוד גורונו לצורך הפרשת מעשרות, שהובטח לו ברכה מיוחדת *"והריקותי לכם ברכה"* משום שבא להפריש מעשרות. ולכן כל שמודד גורנו שלא לצורך הפרשת מעשות, אינו בכלל הבטחת ברכה זו ולכן אינו מברך ברכת הכרי [אלא יכול בלא שם ומלכות].

וכפי שהובא בשטמ""ק בבא מציעא דף מב ע"א:

"ודעת הרמב"ן, שלא חייבו ברכה זו אלא בהולך להפריש תרומה ומעשרות, שהבטיח הקדוש ברוך הוא בברכתו עליהן שנאמר את כל המעשר וגו' והריקותי עליכם וגו', ועל כן תקנו בו ברכה זו, לומר, *שהבטחתו של הקדוש ברוך הוא קיימת* ואין זו ברכה לבטלה, הריטב"א:"

ואכן לפי זה מובנה של ברכת "והריקותי לכם ברכה" וכן "וציוותי את ברכתי" – להני שפרשו כן – אינה "ברכה בעלמא" אלא ברכת *ריבוי ממש* שמובטח לו שיתרבו תבואותיו ופירותיו, וריבוי זה היינו מאותה תבואה שממנה בא עתה להפריש, ולא ברכה בעלמא יזכה בעתיד לקצור תבואה הרבה, אלא כעת ממש – מיניה וביה – תתרבה לו תבואתו.

אם כן – כדברי הנבואה – *הוי דבר המצוי והווה*, שברגיל כך אמור להיות בכל אחד ואחד מישראל אשר בא להפריש את מעשרותיו -שיתרבה לו התבואה בגורן באופן פלאי מיניה וביה. ונימא לפי זה דכל כהאי גוונא תפילתו לקיום הבטחת נבואה זו – תפילה מעלייתא היא, ואינה כלל כ"תפילת שוא" דעלמא, למרות שגם כאן עניינה "שינוי המציאות באופן מופתי", משום ששונה מופת זו *-שכך הובטח לנו ומצוי הוא לנו, ומתקיים כך שוב ושוב בקרב עם ישראל בהמוניו* כעדות לשכינה המצויה בישראל.

משל למה הדבר דומה, *לירידת המן* בדור המדבר ארבעים שנה, שעל אף שמופת גמור היה ולא דבר טבעי, מ"מ מן הסתם *רשאים היו דור המדבר להתפלל* שגם מחר ירד להם המן ולא יפסק, שהרי להם הוי כהנהגת ה' מצויה וכטבע ממש, ותפילתם לירידת המן כמוה כתפילה לירידת גשמים שלנו.

וכן בזמן שבית המקדש היה קיים, שעשרה ניסים ארעו לאבותינו בו, מן הסתם *רשאים היו להתפלל שיתמידו ניסים אלו לפניהם ולא ייפסקו,* כתפילה להלבנת לשון זהורית שתתקיים ביום הכיפורים הבא שוב, ושימשיך הנס שרוח לא תנצח את עשן המערכה וכדומה.

וראה שכדומה לזה הובא משמיה הגר"ח קנייבסקי זצ"ל בהערות למשנ"ב הוצאת "דרשו" שם (סימן ר"ל) הערה 8.

3. עוד הביאו משמיה דהגראי"ל שטיינמן, דמובנה של ברכת ריבוי התבואה, לא שיתרבו גרעיני חיטה נוספים בגורן, אלא שגרעיני החיטה *יטפחו ויהיה נפחם שמן ועבה יותר*, ואינו כדבר "על טבעי" -שכך דרכו של חיטה שעל ידי לחויות יכולה להתנפח, וכדאיתא בב"מ בפרק המפקיד דף מ' ע"א: "רבי יהודה אומר אם היתה מדה מרובה אינו מוציא לו חסרונות *מפני שמותירות* " ופרש"י שם: "שבימות הגורן כשמפקיד החיטין יבשין, ובימות הגשמים כשמחזיר –נופחות" ואיתא התם בגמ' "הוה עובדא ופקע כדא" מרוב נפיחות התבואה.

אם כן הוי בבחינת נס נסתר שיתהווה כן בדרכי הטבע, ואינו תפילה להתרחשות מופתית מחוץ לגדרי הטבע.

4. עוד טענו, אף אי נימא שברכת הכרי יש בה עניין של "התרבות תבואה" כדבר אל טבעי, אמנם אין זה רק באופן זה, אלא גם באופן זה, כלומר *שחלה ברכה על הכרי ברכה כללית*, ויצליחו מעשיו ומסחרו וכדומה לזה, ובכלל זה *גם ברכה מופתית* לריבוי הכרי, וכל כהאי גוונא אין זה בכלל תפילת שוא, כאדם שמתפלל לישועה -ואפשר שתבוא הישועה באופן טבעי כנס נסתר ואפשר שיתרחש ישועה בדרך מפתית ממש, ולכן מעיקרא לא הוי כתפילת שוא. שלעולם תפילת שוא הוי רק *אם כל היתכנות* קיום התפילה תתכן רק באופן מופתי ונסי בלבד.