תפילת שוא

שאלות ותשובות לכל נושא שתבחר

'וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה' (בראשית ל')

איתא במסכת ברכות דף ס' ע"א דמי שמתפלל לשעבר -תפילתו תפילת שווא, משום שמתפלל לשינוי מציאות עשויה קיימת, ושינוי מציאות עשויה קיימת בלתי אפשרי רק על ידי נס, ותפילתו לנס לא תתקבל -לכן הוי תפילת שווא.

כשמתפלל על אשתו המעוברת שתלד בן זכר או השומע קול צעקה מהעיר ומתפלל שלא היו אלה בני ביתו:  "כיצד, היתה אשתו מעוברת, ואמר, יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זו תפילת שוא. היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, ואמר, יהי רצון שלא יהיו אלו בני ביתי, הרי זו תפילת שוא… מתיב רב יוסף ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה, מאי 'ואחר' אמר רב לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה י"ב שבטים עתידין לצאת מיעקב ששה יצאו ממני וארבעה מן השפחות הרי עשרה, אם זה זכר לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות מיד נהפכה לבת, שנאמר 'ותקרא את שמה דינה…אין מזכירין מעשה נסים. ואיבעית אימא מעשה דלאה בתוך ארבעים יום הוה…"

לעניין זה ראה כף החיים או"ח סימן ר"ל ס"ק א': "ואין לאדם לבקש דבר שאין נעשה כפי הטבע כגון, אם אשתו הפילה לשמונה -שיחיה, וכן אסור להתפלל שיעשה לו הקב"ה נס בשינוי העולם כגון, שאם יש לו אילן שיוציא פירות קודם זמנו"

והנה איתא בתענית דף ח' ע"ב, דהנכנס למוד את גרנו אומר "יהי רצון… שתשלח ברכה במעשה ידינו", התחיל למוד אומר "ברוך… השולח ברכה בכרי הזה". מדד ואח"כ בירך הרי זו "תפלת שוא" לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין:  "ואמר רבי יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר (דברים כח, ח) יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. תנא דבי ר' ישמעאל אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. ת"ר הנכנס למוד את גרנו אומר יר"מ ה' אלהקנו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואח"כ בירך -הרי זו תפלת שוא לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין".

וכך גם נפסק ברמב"ם, בהלכות ברכות פרק י' הלכות כ"ב ו-כ"ו. ובשו"ע אורח חיים סימן ר"ל.

בפשטות הברכה על הכרי מובנה "ריבוי כמותי" של התבואה הקיימת בכרי.

וכך משמע מרש"י שפירש: "אין הברכה שמתברך ורבה מאיליו פויישו"ן בלעז" (וביאור "פויישון" ע"פ מתרגמי לועזי רש"י – הרבה ושפע של יבול)

וכן משמע לכאורה במשנ"ב שם ס"ק ד' שאכן מדובר בתפילה לריבוי כמותי: "ברוך השולח ברכה וכו' – וכתב הא"ר דיאמר בלא הזכרת השם, דדוקא במודד כדי לעשר מצינו שהבטיח הקב"ה ברכה עד בלי די, כמה דכתיב הביאו את כל המעשר וגו' ובחנוני נא בזאת וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די ".

והרי שם במעשר הברכה הינה כמותית שאם תעשר –תזכה לשפע יותר מבחינה כמותית.

ובכל זאת הא חזינן שרשאי אדם להתפלל שתשרה בכריו ברכה של ריבוי כמותי טרם המדידה, למרות שאם כעת יתרבה -הרי הוי שינוי מציאות עשויה קיימת.

ואולם אחרי המדידה אין לברך ברכה זו -דהוי ברכה לשוא, שלא תתכן כעת השתנות כמות התבואה, שאין ברכה זו יכולה לחול אלא בדבר הסמוי מן העין.

וקשה מיניה וביה – מאי שנא:

בין: המתפלל על אשתו המעוברת שתלד בן זכר שחשבינן לתפילתו כתפילת שווא.

זאת מהטעם שתפילה מעין זו היא תפילה לשינוי מציאות קיימת, ובלתי אפשרי רק ע"י נס ואין להתפלל על נס.

ובין: השומע קול צעקה מהעיר ומתפלל שלא יהי אלה בני ביתו דהוי תפילתו כתפילת שווא מהאי טעמא.

ובין: תפילה לברכת ריבוי על כריו לאחר שמדד, דהוי תפילת שוא, משום שאין ברכת כרי זו יכולה לחול לאחר מדידה.

לבין: הנכנס למוד את גורנו, שכל עוד לא מדד את הגורן, הרי זה מתפלל להקב"ה שישלח ברכה בגורנו, למרות שהיא ברכה ב"ריבוי כמותי" והוי בקשה לשינוי מציאות עשויה קיימת.

  1. נדגיש שקושיא זו תיכון רק אם נפרש שברכת הגורן עניינה *"ריבוי כמותי"* כלומר, שמתחולל בתבואת הגורן מופת ממש כנס "אסוך השמן" של אלישע, שמתרבה התבואה יותר ממדתה המקורית והוא פלאי, כפי שמשמע מפרש"י שפירש בב"מ מ"ב ע"א *"אין הברכה – שמתברך ורבה מאליו, פויישו"ן בלעז:"* דמשמע מרש"י שאכן התבואה *מתרבה היא מאליה*, וכן משמעות תרגום "פויישון" שכתב רש"י, שתרגמוהו התרגומים אשר נדפסו בגמ' החדשות שעניינו *"התרבות ושפיעה רבה".*

וכן משמע מהריטב"א בב"מ שם.

וכאמור בקושיית "חילוקא" כך גם משמע לכאורה מדברי המשנ"ב ס' ר"ל ס"ק ד'.

אולם אם נפרש לא כך, אלא ברכת הכרי היינו ברכה *שיצלחו מעשיו ועסקיו בכרי זה* ולא דווקא על ידי ריבוי, אם כן אין כאן נס פלאי, אלא ברכה מאיתו יתברך *המתלבשת במהלכי הטבע והנהגותיו,* כהצלחה במסחר ושמירת היבול מפני פגעים והפסדים, או שיתברך המזון במעיו כאוכל מעט ומשביעו הרבה וכדומה לזה, כמובן שלפ"ז אין כאן קושיא כלל, דלא דמיא כלל לתפילת שוא, שהתכנותה להתקיים רק מחוץ למערכת הטבע.

אשר לפי זה, קושיא דנן והחילוקים שנאמרו עליה -אמורים רק לפי *פירוש זה* בלבד *–דברכת הכרי עניינה "התרבות" התבואה ממש.*

  1. חברי "חילוקא" השיבו בכמה הדגשים והטעמות העולים לדרך אחת:

הנה דעת הרמב"ן והריטב"א – כדהובא בא"ר ובמשנ"ב ס' ר"ל ס"ק ד' – שברכה זו נתקנה בעיקרה על ההולך למוד גורונו לצורך הפרשת מעשרות, שהובטח לו ברכה מיוחדת *"והריקותי לכם ברכה"* משום שבא להפריש מעשרות. ולכן כל שמודד גורנו שלא לצורך הפרשת מעשות, אינו בכלל הבטחת ברכה זו ולכן אינו מברך ברכת הכרי [אלא יכול בלא שם ומלכות].

וכפי שהובא בשטמ""ק בבא מציעא דף מב ע"א:

"ודעת הרמב"ן, שלא חייבו ברכה זו אלא בהולך להפריש תרומה ומעשרות, שהבטיח הקדוש ברוך הוא בברכתו עליהן שנאמר את כל המעשר וגו' והריקותי עליכם וגו', ועל כן תקנו בו ברכה זו, לומר, *שהבטחתו של הקדוש ברוך הוא קיימת* ואין זו ברכה לבטלה, הריטב"א:"

ואכן לפי זה מובנה של ברכת "והריקותי לכם ברכה" וכן "וציוותי את ברכתי" – להני שפרשו כן – אינה "ברכה בעלמא" אלא ברכת *ריבוי ממש* שמובטח לו שיתרבו תבואותיו ופירותיו, וריבוי זה היינו מאותה תבואה שממנה בא עתה להפריש, ולא ברכה בעלמא יזכה בעתיד לקצור תבואה הרבה, אלא כעת ממש – מיניה וביה – תתרבה לו תבואתו.

אם כן – כדברי הנבואה – *הוי דבר המצוי והווה*, שברגיל כך אמור להיות בכל אחד ואחד מישראל אשר בא להפריש את מעשרותיו -שיתרבה לו התבואה בגורן באופן פלאי מיניה וביה. ונימא לפי זה דכל כהאי גוונא תפילתו לקיום הבטחת נבואה זו – תפילה מעלייתא היא, ואינה כלל כ"תפילת שוא" דעלמא, למרות שגם כאן עניינה "שינוי המציאות באופן מופתי", משום ששונה מופת זו *-שכך הובטח לנו ומצוי הוא לנו, ומתקיים כך שוב ושוב בקרב עם ישראל בהמוניו* כעדות לשכינה המצויה בישראל.

משל למה הדבר דומה, *לירידת המן* בדור המדבר ארבעים שנה, שעל אף שמופת גמור היה ולא דבר טבעי, מ"מ מן הסתם *רשאים היו דור המדבר להתפלל* שגם מחר ירד להם המן ולא יפסק, שהרי להם הוי כהנהגת ה' מצויה וכטבע ממש, ותפילתם לירידת המן כמוה כתפילה לירידת גשמים שלנו.

וכן בזמן שבית המקדש היה קיים, שעשרה ניסים ארעו לאבותינו בו, מן הסתם *רשאים היו להתפלל שיתמידו ניסים אלו לפניהם ולא ייפסקו,* כתפילה להלבנת לשון זהורית שתתקיים ביום הכיפורים הבא שוב, ושימשיך הנס שרוח לא תנצח את עשן המערכה וכדומה.

וראה שכדומה לזה הובא משמיה הגר"ח קנייבסקי זצ"ל בהערות למשנ"ב הוצאת "דרשו" שם (סימן ר"ל) הערה 8.

  1. עוד הביאו משמיה דהגראי"ל שטיינמן, דמובנה של ברכת ריבוי התבואה, לא שיתרבו גרעיני חיטה נוספים בגורן, אלא שגרעיני החיטה *יטפחו ויהיה נפחם שמן ועבה יותר*, ואינו כדבר "על טבעי" -שכך דרכו של חיטה שעל ידי לחויות יכולה להתנפח, וכדאיתא בב"מ בפרק המפקיד דף מ' ע"א: "רבי יהודה אומר אם היתה מדה מרובה אינו מוציא לו חסרונות *מפני שמותירות* " ופרש"י שם: "שבימות הגורן כשמפקיד החיטין יבשין, ובימות הגשמים כשמחזיר –נופחות" ואיתא התם בגמ' "הוה עובדא ופקע כדא" מרוב נפיחות התבואה.

אם כן הוי בבחינת נס נסתר שיתהווה כן בדרכי הטבע, ואינו תפילה להתרחשות מופתית מחוץ לגדרי הטבע.

  1. עוד טענו, אף אי נימא שברכת הכרי יש בה עניין של "התרבות תבואה" כדבר אל טבעי, אמנם אין זה רק באופן זה, אלא גם באופן זה, כלומר *שחלה ברכה על הכרי ברכה כללית*, ויצליחו מעשיו ומסחרו וכדומה לזה, ובכלל זה *גם ברכה מופתית* לריבוי הכרי, וכל כהאי גוונא אין זה בכלל תפילת שוא, כאדם שמתפלל לישועה -ואפשר שתבוא הישועה באופן טבעי כנס נסתר ואפשר שיתרחש ישועה בדרך מפתית ממש, ולכן מעיקרא לא הוי כתפילת שוא. שלעולם תפילת שוא הוי רק *אם כל היתכנות* קיום התפילה תתכן רק באופן מופתי ונסי בלבד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הצטרף גם אתה לדיון

גם אתה רוצה להיות פעיל בקהילה שלנו?

לענות על שאלות להציף סוגיות ודיונים?