'כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה' (שמות כב, ה)
בגמרא במסכת ב"ק (כ"ג ע"א) נקטינן למסקנא כי למ"ד "אשו משום חציו", אית ליה נמי "אשו משום ממונו.
ולפיכך, מי שהבעיר אש מול גדר (גדר שביכולתה למנוע מהאש מלהתפשט) ונפלה הגדר, שלא מחמת הדליקה, ולא מנע, מבעיר האש, מהאש מלהזיק, חייב המבעיר על נזקי האש מהטעם של "אשו משום ממונו" (דומיא דשורו שלא שמרו ויצא והזיק) – למרות שפטור מדין "אשו משום חציו" ד"כלו לו חציו". וכן פסקו הרמב"ם (נזק"מ פי"ד ה"ד) והשו"ע (חו"מ סי' תיח סי"ג).
והנה לעומת זאת, בגמרא (ע"ז ע"ב) אמרינן "זרק חץ ותריס בידו, ובא אחר ונטלו, ואפילו הוא (זורק החץ) קדם ונטלו פטור היות ובעידנא דשדייה ביה מיפסק פסיק גיריה". ובתוס' (ד"ה בנזקין) כתבו כפי פטור בזה בין מרציחה ובין מנזיקין.
כלומר, שלא רק שאין מחייבין את יורה החץ, מדין כוחו, אלא אף אין מחייבים אותו במה שהסיר את התריס, כדין אדם שלא שמר על ממונו (החץ) מלהזיק.
וברור הדבר, שאין מקום לחלק בין "אשו" שנחשב גם כ"ממונו" לבין חיצו שאינו ממונו, שהרי כל כוח המיוחס ומושפע מהאדם לא גרע מאשו. (דוגמת אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו והזיקו ברוח מצויה).
וקשה מהו החילוק:
בין: המדליק אש מול הכותל, ונפל הכותל, ויכול למנוע ההיזק, ופשע ולא מנע, שחייב בנזקי האש מהטעם של "אשו משום ממונו".
לבין: הזורק חץ, ופשע כשהסיר את התריס במו ידיו, דפטור מנזקי החץ מהטעם של "כלו לו חציו" ואין מחייבים את הזורק גם מדין "ממונו".