1. יש שכתבו שיתכן שאין כוונת הרז"ה ש"מצוות דרבנן" לא אומרים בהן "מצוות לאו ליהנות נתנו", אלא כוונתו שכל מה שאינו "מצווה גמורה" אלא "תקנה תועלתית לציבור" כגון תקיעת חצוצרות ביום תענית דהוי כ"סגולה לישועה", או ריבוי תקיעות שופר בראש השנה "לשבר את קטרוג השטן", וכדומה, רק בכהאי דרבנן לא אמרינן "מצוות לאו ליהנות נתנו". אכן כוונו בזה לשו"ת מהר"י אשכנזי (אשר מובאים ביביע אומר חלק ד' או"ח ס' ד') שכתב שיתכן שלדעת הרז"ה דווקא תקיעת חצוצרות בתענית לא אמרינן בה "מצוות לאו ליהנות נתנו" משום שאיננה מצוות גמורה אלא הוי כ"רפואה למכתו" ואינם כגזרות מלך (כנראה כוונתו שיש כעין "סגולה" בתקיעת חצוצרות בתענית, ולכן תקנו לתקוע בה, ויתכן שגם תקיעות שופר הנוספות בר"ה נכללות בגדר זה, כנ"ל). 2. יש שתמהו לדברי הרז"ה, דלפי דבריו יצא שגם בתקיעות יום שני של ר"ה לא יוכל המודר הנאה לצאת בתקיעת חברו, שהרי כל עצמו של יום שני של ראש השנה דרבנן הוא. ומדוע לא הדגישו הרז"ה והר"ן דאל לו למודר ההנאה לשמוע את תקיעות חברו ביום שני של ר"ה?… ומכאן יש שהסיקו שיתכן לחלק בין מצוות דרבנן "רגילות" דאכן בהן לא אמרינן "מצוות לאו ליהנות נתנו" לבין מצוות שיסודם "הרחבת מצווה דאורייתא". כגון יום שני של ראש השנה, דאכן דרבנן הוא, ברם, יסודו "הרחבת מצוות ראש השנה" שהינו דאורייתא, ומשכך, גם לגביו אמרינן "מצוות לאו ליהנות נתנו" כשאר מצוות דאורייתא. וכן נאמר לגבי נטילת לולב ביום טוב שני, שסובר הרז"ה דאמרינן ביה "מצוות לאו ליהנות נתנו" כנטילת לולב של ע"ז, דאכן הוי "הרחבת הדאורייתא" ליום טוב נוסף, כנ"ל. לא כן תקיעות נוספות של "ראש השנה דלא הוי "הרחבת הדאורייתא", אלא עניין וטעם בפני עצמו לתקוע על סדר התפילה "מלכויות זכרונות ושופרות", וכן תקיעת חצוצרות ביום תענית, והדלקת נר חנוכה, דלא הוי "הרחבת הדאורייתא", ולכן לא אמרינן ביה "מצוות לאו ליהנות נתנו". 3. נוסיף, דיעויין בשער המלך פ"ח מלולב הל' א' וכן ערוך השולחן סוף סימן שפ"ו, דנקטו דגם לדעת הרז"ה בוודאי אמרינן "מצוות לאו ליהנות נתנו" בייחס להנאת עצם קיום המצווה, דהלא גם קיום מצווה דרבנן לאו "הנאה" מקרי אלא עול קיום מצוות ה' כ"עולו של מלך", ואין מקום לחלק בין מצווה דאורייתא או דרבנן לעניין זה. וכל מה דנקט הרז"ה דבדרבנן לא אמרינן "מצוות לאו ליהנות נתנו" רק כל היכא דהוי גם "הנאת הגוף" בנוסף לקיום המצווה, כמו "שמיעת קול שופר" ו"קול חצוצרות" שיש הנאת הגוף בשמיעת צלילי הקולות (כמו מוזיקה…). כל כהאי גוונא רק בדאורייתא התחדש "מצוות לאו ליהנות נתנו" אף ביחס להנאה הנוספת של הגוף, לא במצוות דרבנן. ולפ"ז מתורצות כל הקושיות. 4. עוד נעיר שיש פוסקים שנקטו דאף לדעת הרז"ה כל היכא דהוי איסור הנאה דרבנן בוודאי דכלפי זה גם בדרבנן אמרינן מצוות לאו ליהנות נתנו, ויתורץ כל הסתירות הנוספות שהעלו המשתתפים, כהנחת עירוב בבית הקברות מקום האסור בהנאה. 5. לכאורה נראה מהפוסקים שלא פסקו כרז"ה, דלא זו בלבד דאמרינן "מצוות לאו ליהנות נתנו" בדרבנן, אלא אף ב"מנהגות" אמרינן כלל זה "מנהגות – לאו ליהנות נתנו". שהרי לא העירו שאל לו למודר ההנאה לשמוע את התקיעות הנוספות בתפילת ראש השנה שאינן אף "דרבנן" אלא רק משלימות למאה תקיעות והוי רק מנהגא, משמע שאף אותן יכול לשמוע מחברו. וכן יש שהעירו דחזינן מהירושלמי שאדם מדליק בדיעבד נרות חנוכה בשמן שריפה שאסור לזר בהנאה, ולא חילקו שם בין ה"נר" הראשון שהוא עיקר המצווה, לשאר הנרות הנוספים שהינם רק מדין "מהדרין מן המהדרין". ויתכן לחלק, ואכמ"ל.
