מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה (שמות כב, יז)
החיד"א בברכי יוסף (יו"ד סי' קטו-קטז בשיורי ברכה סוף אות ט) ובתבואות שור (סי' ו סק"ד) ובשואל ומשיב (תניינא ח"ד סי' פז) כתבו שהרמב"ם השמיט בהלכותיו כל ההלכות וההנהגות שבש"ס הקשורות לעניינים של "רוח רעה", "עין הרע", "כוחות הטומאה" וכיוצ"ב, משום שהרמב"ם לשיטתו דכל מעשה כשפים וחיוביהם הן שקר וכזב, הבלים שאין בהם ממש.
וכן השמיט הרמב"ם בהלכותיו איסור לעמוד ולהביט בשדה חברו בשעה שעומדת בקמותיה משום עין הרע כדאיתא בב"ב (ב' ע"ב). ואף השמיט הרמב"ם חשש איסור "זוגות" מפני ה"מזיקים" כדאיתא בפסחים (ק"ט ע"ב). וכן השמיט דין נטילת ידיים ג' פעמים לסירוגין בקם משנתו בבוקר משום רוח רעה, כדאיתא בשבת (ק"ט ע"א), ועוד.
וכך פירש הרמב"ם (ע"ז פי"א הט"ז) כל עניני מעשה הכשפים: "דברים אלה הן שקר וכזב, שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים, לגויי הארצות, כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל, שהם חכמים מחוכמים, להמשך בהבלים אלו, ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן. וכי כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בליבו שהן אמת ודבר חכמה, אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלוקיך."
ועיין עוד (שם ה"י)לגבי "חובר חבר": "וכל אותן הקולות והשמות המשונים והמכוערים לא ירעו וגם היטב אין איתם". וכעין זה כותב הרמב"ם בהלכה י"א שם לגבי לחשים: "אין הדבר מועיל כלום". [ועיין עוד מה שכתב הרמב"ם בזה בפיה"מ (ע"ז פ"ד מ"ז), ובמורה נבוכים (ח"ג פל"ז)].
ובביאור הגר"א (יו"ד ס' קע"ט ס"ק י"ג) מבאר בדעת הרמב"ם דגם עין הרע, לחשים, שדים וכל שאר כוחות הטומאה, כולם הבלים אין בהם ממש.
לעומת זאת, ברמב"ם גירושין פ"ב הי"ג כתב: "וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה, והוא שידעו אותו, ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי הגט כשר, שזה בשעת הסכנה הוא שכותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין…"
ופירשו נושאי כלי הרמב"ם (הג"מ, מרכה"מ ומעשה רוקח ועוד) שמה שכתב "והוא שיידעו אותו" היינו שיזהו על פי סימנים שאינו שד אלא אדם ממש. כמבואר בגמרא (גיטין סו ע"א)
לגבי מי שהיה מושלך לבור ואמר כתבו גט ותנו לאשתי "ליחוש שמא שד הוא, אמר רב יהודה כשראו לו דמות אדם… דחזו ליה בבואה דבבואה… דבבואה דבבואה לית להו".
נמצא לפי ביאורם בדברי הרמב"ם שהרמב"ם חושש למציאות שד המתחזה לאדם, ולפיכך, נדרשת הכרה לזהותו כאדם ולא לשד.
וקשה מהו החילוק:
בין: מי שמצוי בבור ומצווה ליתן גט לאשתו, שלפי ביאור המפרשים ברמב"ם, יש לחשוש לשדים.
לבין: שאר המקומות שהרמב"ם עצמו כתב שאין לחשוש לכשפים, שדים ושאר כוחות הטומאה, משום שכולם הבל ואין בה ממש.