תוך כדי דיבור

רבים אמרו שמדברי המשנ"ב ניכר בעליל שאכן מכריע שהעיקר לדינא ששיעור תוך כדי דיבור הוא ג' תיבות ולא ד' תיבות, כדמשמע מרוב הפוסקים, ברם, אין המשנ"ב נוקט כן כ"הכרעה" אלא במקום ש"אין ברירה", שאחרת תיווצר בעיה של "ברכה לבטלה" וכדומה. אך בכלליות אזלינן לקולא – שבדיעבד עכ"פ – שיעורה בד' תיבות.

לכן במקום שאם התיקון לא יועיל תיווצר "ברכה לבטלה", כמו בימים נוראים שסיים "הא-ל הקודש" שתכ"ד בידו לתקן ל"המלך הקדוש" ועולה לו הברכה כדין, ובלא זה הרי ברכתו לבטלה, ולא יכול להמשיך את תפילתו הלאה, וצריך לחזור ולהתפלל מראש התפילה, כאן החמיר לנקוט ששיעורו דווקא ג' תיבות כרוב הפוסקים וכעיקר לדינא. ומשמע שאף בדיעבד אם תיקן כדי ד' תיבות – לא מהני, שהרי ליכא למימר בכגון דא "ספק ברכות להקל", דזיל הכי הוי ברכה לבטלה (שמא תיקונו לא תיקון וכל ברכותיו לבטלה), וזיל הכי איכא ברכה לבטלה (שמא תיקונו כן תיקון, ולחינם חוזר לראש התפילה). כאן "אין ברירה" ולכן מכריעים שהעיקר לדינא ג' תיבות ולא ד'.

כמו כן כשסיים בתפילת יו"ט ואמר "מקדש השבת" במקום "מקדש ישראל והזמנים", "אין ברירה" כי קיימת בעיה של חשש "ברכה לבטלה" לשני הכיוונים כנ"ל, לכן מכריעים שהעיקר לדינא ג' תיבות כרוב הפוסקים.

לא כן לגבי סיים בתפילת ליל שבת "שומר עמו ישראל לעד" כאן פוסק המשנ"ב שבידו מיד לתקן בתכ"ד "הפורש סוכת שלום וכו'" ועולה לו, ושיעור תכ"ד ד' תיבות. היות ועסקינן במי שנזכר כעת, ובהחלט יש טעם להצריכו לתקן אף בשיעור ד' תיבות, דהלא יש פוסקים שנוקטים שכן הוא השיעור, ואף לאותם פוסקים שנוקטים ששיעורו בג' תיבות, לא הזיק בזה, שאין כאן "ברכה לבטלה", ואף לא חשיב הפסק, שסו"ס דיבור של "צורך תפילה" הוא, שמותר לעשותו לאחר סיום ברכת השכיבנו כנפסק בהלכה (שהלא אולי כן יועיל תיקון זה שתפילתו תחשב כתיקונה לכתחילה) .

והנה לגבי עניית אמן בהתמהמהות – כ"אמן יתומה" –  שצריך להקפיד לענות תוך כדי דיבור, כאן נקט המשנ"ב את שני הצדדים, שיש שפוסקים ששיעורו בג' תיבות ויש פוסקים בד' תיבות. היות וכאן אין חשש "ברכה לבטלה", ואדרבה יש חיוב לענות אמן כששומע ברכה. ואם כן גם בשוהה עד כדי ד' תיבות יזהר לענות אמן, שהרי אסור לא לענות אמן! (ואולי השיעור בד' תיבות). אכן, מזכיר שמחלוקת היא כי יש אומרים ג' תיבות, ומשמע אפוא שבוודאי לכתחילה יזהר לענות עד כדי ג' תיבות. ובפרט גם שיש צד איסור של עניית אמן יתומה. אך היות וסו"ס החיוב לענות אמן "גדול יותר" מחשש אמירת "אמן יתומה" (ויש צד שחייב אף בשיעור ד' תיבות כנ"ל), לכן מביא גם את הדעות של ד' תיבות שבדיעבד עכ"פ כך יעשה ויענה אמן ולא ישתוק.