בשו"ע (או"ח סי' קכ"ד ס"י) פסק שמי ששכח ולא אמר יעלה ויבא בראש חודש או בחולו של מועד יכוון בדעתו ויצא בשמיעת שליח הציבור את כל שמונה עשרה ברכות.
ובמשנ"ב (שם ס"ק מ"א) מעורר כי החזן חייב להקפיד לומר אף את תחילת ברכת "מודים" בקול רם כך שלפחות עשרה מסביבו ישמעוהו כראוי, כי עיקר חזרת הש"ץ נתקן עבור להוציא את מי שאינו בקי, ושלא כמו חלק מהחזנים לומר את תחילת מודים בלחש.
ובשער הציון (ס"ק מ"ז) כתב שאפשר שמי שלא שמע את תחילת הברכה, יאמר אותן התיבות בעצמו, וימשיך אח"כ לצאת בשמיעה מהש"ץ, בדומה למה שפסק הפרי מגדים לעניין קריאת מגילה בפורים, שיכול לקרא לעצמו בלחש איזה תיבות שלא שמע אותן מפי הש"ץ.
העולה מהאמור, כי המשנה ברורה מצדד שיכול אדם לצאת ידי חובת התפילה, באופן שחלק מהברכה מתפלל בעצמו ואת חלקו יוצא ידי חובה מדין שומע כעונה.
והנה לעומת זאת, בשו"ע (סי' קצ"ד ס"ג) לגבי ברכת המזון פסק לגבי שלושה שאכלו יחדיו, וכל אחד יודע רק ברכה אחת בעל פה, שכל אחד יאמר את הברכה שאותה יודע לפי הסדר, וחבריו ישמעו וייצאו ידי חובה מדין שומע כעונה.
אך אם כל אחד מהשלשה יודע בעל פה חלק מהברכה וחברו יודע בעל פה את חלקה האחר, לא מהני צרוף זה, שהאחד יוציא אותם בחצי ברכה והשני יוציא אותם בחצי ברכה, מהטעם שאין ברכה נחלקת לשתים.
וקשה מהו החילוק:
בין: פסקו של הפרי מגדים בקריאת המגילה שניתן לצאת ידי חובה חציה באמירה וחציה מדין שומע כעונה. ובעקבותיו פסק המשנ"ב לגבי תפילת עמידה, כי ניתן לצאת ידי חובת ברכה אחת חציה באמירה וחציה בשמיעה.
לבין: ברכת המזון שלגביה פוסק השו"ע כי לא ניתן לחלק ברכה אחת לשנים ולכן אינו יכול לצאת ידי חובה בשמיעתה משני אנשים או שהאחד יצא ידי חובה חציה באמירה וחציה מדין שומע כעונה.