1. קושיא דומה ביסודה הקשה הנתיבות בס' ש"מ ס"ק ג' על דעת המרדכי שכתב לדינא דכל נזק שעושה לבהמה, וניתן לרפא נזק זה ע"י רופא וסממנים, ולהחזיא את המצב לקדמותו, לא חשיב נזק גמור להתחייב עליו אלא הוי רק "גרם הוצאת ממון" היות והוי נזק "דמצי לאהדורי", ונזק ד"מצי לאהדורי" הוי כגרמא בנזיקין, כי רק "חובל בחברו" התחדש "חיוב ריפוי", ולא בשאר הנזקין, וכל נזק "דמצי לאהדורי" בדרך כזו ואחרת הוי כעין "ריפוי" גם בבעלי חיים ואף בחפצים. המרדכי מסתמך על מה דאיתא בפרק הגוזל ב"ק דאדם שדחף את מטבע חברו והפילו לים, וצריך עכשיו לשכור "בר אמודאי" (צוללן) שיצלול למצולות ויטלנה, ופעולה זו עולה כסף, פטור הדוחף לשלם זאת, היות והוי גרמא דהלא מצי לאהדורי (ומשכך אין כאן כביכול "נזק ממשי), ונחשב רק כ"גרם הוצאת ממון" בלבד. והקשה עליו הנתיבות מסוגיין בנדה דחייבת השואלת לכבס את הבגד ולא פטרינן לה מחמת "דמצי לאהדורי", הרי רואים זאת כנזק גמור בדיני נזיקין.
ומכוח זה הוכיח הנתיבות שם דשואל ואף מזיק, חיובם חמור מגזלן, דאף כל היכא דגזלן יכול לומר הש"ל ככחשא דהדר, שואל חייב עלה, וכדכתבו התוס' ב"ק נ"ו ע"ב. אכן הנתיבות סובר דהוא הדין במזיק דחייב לשלם למרות "דמצי לאהדורי", ולא דמיא ל"ריפוי" דפטור המזיק (וגם שואל) לשלם, דהתם מיירי באופן שיכול להתרפאות מאליו גם בלא ריפוי אך בזמן מרובה, וע"י פעולות או סממנים יתרפא בזמן מועט, דבכה"ג התחדש שרק "חובל בחברו" חייב, ומזיק פטור. אך כל היכא דאינו יכול להתרפאות מאליו כלל (אלא רק ע"י פעולות וסממנים) גם מזיק חייב עלה והכא נמי שואל (ובעצם גם שאר השומרים כל אחד לפום דרגת חיובו). אכן חילוק זה של הנתיבות לא יענה על דברי הקצות של נושא השאלה, דהלא התם נמי אין "שחרורית" הכותל תתלבן בעצמה לולא הסיוד, ואעפ"כ פוסק הקצות דפטור עלה דהוי רק כ"גרם הוצאת ממון" .
2. חילוק נוסף אומר שם הנתיבות – וזה לכאורה גם יתרץ את הקושיא על הקצות – דאף כל היכא דמצי לאהדורי אם קיים עתה במצב זה "פחת דמים" בטרם החזיר המצב לקדמותו (היות ולא ראוי למלאכה כדמעיקרא וכדומה לזה), הוי נזק ממשי למרות דמצי לאהדורי, וצריך לשלם. ולא דמיא לזורק מטבע חברו לים, דהתם באמת ליכא הפחת דמים בגוף המטבע כלל וכלל, אלא רק מחוסר השבה בלבד (למרות שבאמת ברור שאנשים לא ירצו לקנות מטבע שנמצאת במצולות ועולה הון להוציאה, אלא רק בזול, מ"מ לא חשיב הפחתת דמים בחפץ, היות והוי מעכב טכני…. ועדיין נשום מטבע זו כשאר מטבעות הזהות לה) ולכן נחשב רק כגרם הוצאת ממון להשיבו. ולפי זה יתורץ הקושיא על הקצות, ד"נעמיד אוקימתא" ונאמר שהבית אין שומתו נפחת בהשחרת הכתלים, ולכן הוי רק כ"גרם הוצאת ממון", לבין כתם בחלוק, שיתכן ויש בו הפחתת משהו בדמיו טרום הכיבוס, ולכן חשיב נזק כפי שעולה לכבסו ולהחזירו לקדמותו.
וכעין זה הקשה החזו"א אבה"ע פ"ב ס"ק ט"ו דלכאורה כיבוס כתם של חלוק הוי כ"חיוב ריפוי", ומדוע חייבת השואלת. ותירץ דעל כרחך מיירי דעתה איכא פחת דמים בחלוק, וכל היכא דאיכא פחת דמים על אף דמצי לאהדורי חייב עלה בין בשואל ובין במזיק.
3. באמת נראה שהחילוק שהוזכר בקבוצה הכללית ע"י כמה מחברינו, לחלק בין שואל שחייב אף על סוג נזק כזה בעוד מזיק פטור, בהחלט טעם וסברה יש בו! ד"ממקום שבאת" שם טמונה הראיה שיש כן לחלק לכאורה בין מזיק לשואל בכהאי גוונא. הן כל דינו של המרדכי והקצות מבוסס על סוג היזק "דמצי לאהדורי", דאינו היזק אלא נחשב רק "גרמת הוצאת ממון", ומדמה זאת לאדם שדחף את יד חברו, ובכך הפיל את המטבע לים. וצריכים לשכור אומן שייטול זאת ממצולות ים, דאמרינן בהגוזל דהוי רק כ"גרמת הוצאת ממון".
עכ"פ הן הדעת נוטה (אם כי צריך עדיין בדיקה) דבכהאי גוונא בשאלה, יכול המשאיל לתבוע את השואל דיביא ממש לפניו את החפץ השאול ולא ישאיר את החפץ שם במצולות ים, ולא נחשב כגרמא, היות וכך דינו של שואל (ולכן השתעבד בחיוב שמירתו) שבסוף יציג לפניו את החפץ כאן כדמעיקרא, ועתה החפץ מחוסר מעשה הבאה.
הכא נמי נימא, דדינו של שואל להחזיר את החפץ לידי המשאיל בעליו "כמו שקיבל" ממש, בין אם מצי לאהודרי ובין לאו. ולא דמיא לאוסר את החפץ בהנאה דהוי היזק שאינו ניכר ופטור עלה בין במזיק בידיים ובין בשואל, דהתם "בהיזק שאינו ניכר" אין "ממשות" של חסרון בחפץ כלל וכלל, ואינו נזק "בעין", אין כאן אלא "דינים" ו"איסורין" בעלמא הרובצים עלה. כמו שהשואל "הוציא שם רע" על החפץ וגרם להוזלת מחיר החפץ וכדו'.
ולמעשה דעת הים של שלמה בפרק הגוזל ומאכיל ס' כ' דלעולם חלוק שומר וממזיק, דחיוב שומר וכל שכן שואל אלימי טפי, דבאמת חייבים אפילו על היזק שאינו ניכר (וכך הוכיח מדעת הרמב"ם) ויתכן דסברתו בזה כדאמרן דחיובי שומרים וכל שכן שואל דמשתעבד להשיב לבעלים כפי שקיבל, כל אחד כפי דרגת שמירתו, ושאול דחייב אפילו באונסין חייב לעולם להשיב כפי שקיבל, גם אם לא הוי בגדרי "הזיק" דמזיק דעלמא. והנה גם אם לא נאמר "עד כדי כך" כהיש"ש, ששומר ושואל חייבים גם על "נזק שאינו ניכר", כהסבר דלעיל. מ"מ כאמור לעיל בנזק "דמצי לאהדורי" היות וסוף סוף יש כאן "נזק בעין" על אף שמזיק בעלמא פטור עלה, חיוב שואל (ואולי גם שאר השומרים) חיובו גדול יותר, היות ומשועבד להחזיר את החפץ לבעלים "כפי שקבלם", קבלת מכובס – תחזיר מכובס!
4. גם הסברה שהועלתה בקבוצה הכללית ע"י כמה מחברנו – בהחלט נכונה היא: שיתכן וקיימת אומדנא ברורה שאדם ששואל בגד מחברו, מצפה ודורש שיוחזר לו הבגד נקי (ואולי אף מגוהץ….) כפי שקבלם, וכפי שאכן נהוג, ממש כמו אדם שמשאיל כלי אכילה כצלחות וכוסות לחברו ("גמ"ח כלים לשמחות"), מתבקש (ולא רק נימוס…) שינקה את הצלחות ששאל מחברו בטרם יחזירם, והוי אומדנא היוצרת חיוב גמור על השואלים. משא"כ דר בבית חברו שלא לדעתו – כאן אין "שואל" הלא התנחל בבית בלא רשות בעה"ב, ומשכך אין חיוב זה. יתירה מכך, אף אם האדם כן שאל את בית חברו ,יש לעיין בדבר, היות וכידוע אין חיובי שאלה וחיובי שומרים בקרקע. וצ"ע. ואכמ"ל. ובלא הכי הן כבר הארכנו יותר על המידה…