א. רבים השיבו בכיוון זהה – ובכמה הדגשים והטעמות – ואיחדנום: נרות שבת קיום מצוותם ע"י שקיימים נרות מאירים בשבת, ולא סגי ב"מעשה הדלקה" בלבד, אלא צריך שתמשך הדלקתם לתוך שבת שיוכל ליהנות לאורם בסעודת שבת ולא יכשל באפילה בביתו ובסעודתו -"שלום בית" -"שבני ביתו מצטערין לישב בחושך" [רש"י שבת כ"ג ע"ב], ולכן אם כבו הנרות צריך להדליקם בשנית, ואם כן נמשכת מצוות הדלקתם לתוך השבת גופא, והלכך רשאי לברך גם אחרי ההדלקה, כמצווה מתמשכת שאינה מסתיימת ב"מעשה" בלבד.
וכפי דחזינן דמנהג ישראל שאשה מדלקת נרותיה ורק אחרי ההדלקה מברכת [ולכתחילה תכסה עיניה בידיה ותברך ותגלה את האור ותהנה לאורה], והלכך גם אם שכחה להדליק אחרי ההדלקה מיד, תברך אחר כך כל עוד לא שקעה חמה –שנמשכת מצוותה כל אותה העת.
הנה יש שהתירו שתברך אפילו אחרי השקיעה בשבת ממש, מהאי טעמא, אמנם נקט רעק"א לדינא [וכך פסק המשנ"ב] שלא תברך לאחר השקיעה, ומשמע מהמשנ"ב משום שאז אסור מדאורייתא להדליק -ואיך תוכל לומר "וציוונו" אם כל ישראל נצטוו לא להדליק באתה שעה, ברם, עד השקיעה יכולה לברך דעדיין "זמן ציווי הדלקה" הוא.
יתכן גם שאין זו רק "בעיה לשונית" בלבד, אלא בהכרח שכל תקנת חכמים לעשות "מעשה הדלקת נרות" תחולתה רק עד השקיעה בלבד שאחרי כן אסור להדליק, וכיוון ש"מעשה המצווה" אינו ראוי להיעשות באותה שעה ואילך -שוב אין מקום לברכה זו.
נרות חנוכה לעומת זאת, אין כל משך הדלקת נרות נחשב כהמשך עשיית המצווה, שהרי אם כבתה אין זקוק לה, כך שעם סיום הדלקת הנרות תמה המצווה אצלו ואינו מצווה שוב להדליקם, אם כן כיצד יברך אז. אמנם כל עוד עסוק עדיין בהדלקה – אף אם הדליק נר ראשון שהוא עיקר המצווה – אך עדיין עסוק בהדלקת שאר נרות ההידור -שפיר מצי מברך, שעדיין לא סיים מצוות ההדלקה.
ובעיקרם של דברים כוונו חברי "חילוקא" לרוח דבריו של רעק"א בתשובה הנ"ל [הנזכרת בקושיא], אם כי רעק"א נימק את תשובתו זו בפרטים והדגשים נוספים -כמובא להלן 2:
ב. שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא תניינא סימן יג: "…א"כ הדבר במחלוקת שנוייה, דדעת הפר"ח דאין לברך, ודעת הא"ר דבעי ברוכי (כלומר נחלקו שם האם מחויב לברך על "הידור מצוות נר חנוכה, כל היכא שכבר ברך על נראחד שהיה לו ואח"כ הביאו לו עוד נרות כימים הנכנסים. -הערת האורך), ומ"מ לדינא נ"ל בנ"ד יש לסמוך ולברך, דיש לצדד עוד, דאף בנזכר אחר גמר הדלקתו, דיברך, כיון דצריך שיעור להדלקה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מהשוק, ועי' ש"ע (סי' תרע"ה) אם נתן בה שמן פחות משיעור לא יצא אפילו דיעבד, א"כ כל משך הדלקתו עדיין מצותו קיימת ונמשך, ועיין הרא"ש פ"ק דפסחים (סי' ג') כתב הטעם דמברך להתעטף בציצית להניח תפילין, לישב בסוכה, ולהדליק נר חנוכה דיש בהם שיהוי מצוה, ולשון מורה ע"ז להיות עטוף בציצית ולישב בסוכה וכו' ולהדליק נ"ח שיהוי במצותה, כדאמרינן משתשקע וכו', שתכלה רגל מן השוק עיין שם, הרי דמדמה נ"ח לציצית ותפילין דיש שיהוי במצותם, א"כ י"ל כמו בציצית ותפילין מברך גם אחר הנחתם דעדיין עוסק במצותם הוי כמו קודם עשייתן, ה"נ י"ל בנ"ח, ואף דאינו דומה לגמרי דשם עוסק במצוותם במה דלבוש, וכן מזוזה בפתחו ולא ברך בשעת קביעתו אף דאינו עושה מעשה, מ"מ כל רגע הוי תחלת מצוה דאלו נטלו המזוזה לא יהיה לו המצוה מכאן ולהבא, וכן בלולב דכתבו תוס' דנענוע הוא מהמצוה ומקרי עובר לעשייתן, היינו ג"כ דעכ"פ אלו לא היה מנענע היה מחוסר מצות נענוע, ומוטל עליו לנענע, משא"כ בנר חנוכה דכל שבשעת הדלקה היה בו שמן כשיעור, אף אם רגע אח"כ כבתה הנר אין מוטל עליו להדליקו ואין שום גרעון במצוה מה שאינו דולק יותר, וא"כ י"ל דמקרי עברה מצוותה, מ"מ כיון דכייל הרא"ש בחדא, לקרותם שיהוי מצוה, י"ל דמקרי עובר לעשייתן. גם דעת כמה פוסקים דבכל ברכות אם לא בירך עובר לעשייתם מברך אח"כ. עיין ש"ך יו"ד (סי' י"ט ס"ג) א"כ בנ"ד בצירוף הני סברות, א', דעת הא"ר דמברך על ההידור, ב', כיון דמקרי שיהוי מצוה משך הדלקתם י"ל דמקרי עובר לעשייתן. ג', דעת הפוסקים אם לא בירך עובר לעשייתן מברך אח"כ, מכל זה נראה לסמוך בנ"ד דיברך:" ביאור דבריו להלן ג':
ג. רעק"א מונה 3 סיבות לחייב ברכה בנר חנוכה אם שכח לברך, כאשר 2 מתוכן מחייבות ברכה גם אם כבר הדליק את כל הנרות! (כולל נרות המהדרין של מניין הימים), ואחת מתוכן מחייבת ברכה רק אם עדיין לא גמר את הדלקת נרות ההידור.
הסיבות כדלקמן:
א- דעת הסוברים שמברך גם על נרות ההידור [אליה רבה], כלומר אפילו אם כבר ברך על הנר הראשון כי זה מה שהיה לו, וכעבור עשר דקות הביאו לו נרות כמנין הימים -יברך שוב פעם על נרות ההידור. ובודאי במקרה דנן ששכח לברך ועדין עסוק בנרות ההידור -שיכול לברך. [אך אם סיים -אינו יכול לברך].
ב- אף אם נחלוק על הדעה הקודמת, מ"מ מדייק מהרא"ש בפסחים, שגם נרות חנוכה כל משך הדלקתם נחשב "שיהוי מצווה" כמו ישיבה בסוכה, ציצית ותפילין שהרא"ש מכלילם בחדא מחתא, ולמרות שהרא"ש בכלל מדבר על עניין אחר – על נוסח הברכה מדוע -מנוסח ב"ל" ולא ב"על",רעק"א משליך מכך גם על תחולת חיוב הברכה שכל משך קיום המצווה זוקק עדין ברכה, ולכן אם לא ברך בשעת העשייה יכול עדיין לברך אח"כ. ומשום כך גם נרות חנוכה יכול לברך גם אם סיים להדליק את כל הנרות, אם עדיין לא עבר זמן של שיעור משך ההדלקה –חצי שעה.
ג- אפילו אם נאמר – לא כהרא"ש – אלא נרות חנוכה אינם נחשבים כ"שיהוי מצווה", כמו החילוק המתבקש שרעק"א עצמו מתקשה בו בדברי הרא"ש, בין נרות חנוכה שהמצווה אכן נגמרה מצדו אחרי ההדלקה משום ש"כבתה אין זקוק לה", בשונה מסוכה, ציצית, תפילין ומזוזה, שהמצווה מתקיימת כל משך היותה מתמשכת -כעוד ועוד המשך למצווה כלבישת ציצית ותפילין [כלומר כל רגע ורגע יש לו עוד ועוד קיום מצווה ממש, ויש בהן גם כאלו שאם תפסק צריך לעשות זאת שוב -כנפלה המזוזה].
מ"מ סובר רעק"א שהיות ויש פוסקים שבלאו הכי סוברים שמי שלא ברך בשעת המצווה יברך בסמוך למעשה אחרי זה, ואפילו פסקה המצווה לחלוטין, כמצה שכבר אכלה ושכח לברך וכדומה. ואם כן גם נרות חנוכה לא גרע מהא. ולפי זה יכול לברך אפילו סיים הדלקת כל הנרות ואפילו כבו!, אם עדיין נמצא בסמוך למעשה ההדלקה.
היות וכל צד בצדדים דלעיל במחלוקת שנויה, לא הקל רעק"א לברך [כנגד "ספק ברכות להקל" כלומר שאסור לברך] אלא בהצטרפות שלושת הצדדים דלעיל. לכן דווקא אם לא גמר להדליק את נרות ההידור יברך [שאז קיימים כל 3 הצדדים] ולא אם כבר גמר להדליק [שאז קיימים רק 2 סיבות].
אולם משמע מדבריו קצת, שכל זה משום שיש לו הסתייגות מדברי הרא"ש, שסובר שגם נרות חנוכה נחשבים "שיהוי מצווה" כמו סוכה, ציצית ותפילין ומזוזה. כפי שמעיר רעק"א במפורש משום ששונה נרות חנוכה ש"כבתה אין זקוק לה" ולמעשה כבר סיים את המצווה לגמרי וקשה להחשיב את משך הדלקתם כ"כל רגע ורגע הוי תחולת מצווה" שהרי בנרות חנוכה "כבתה הנר אין מוטל עליו להדליקו… ואין שום גרעון מצווה מה שאינו דולק יותר" -כלשונו שם.
כאן נכנס החילוק דנן – כפי שטענו החברים לעיל – שבין נרות שבת לנרות חנוכה. שבנרות שבת פשיטא שכל משך היותם דולקים הוי "שיהוי מצווה" בדומה לציצית, תפילין ומזוזה, שהרי כמו שבמזוזה אם תיפול צריך לקבעה מחדש "וכל רגע ורגע הוי תחולת מצווה", כך בנרות שבת אם יכבו הנרות צריך להדליקם מחדש, נמצא ש"כל רגע ורגע הוי תחולת מצווה". לכן יש מקום להקל לבך אפילו אם כבר סיים הדלקת הנרות.