חבלה עצמית לצורך ולתועלת

שאלות ותשובות לכל נושא שתבחר

הרמב"ן בפרשת וישלח, בסיפור שכם, מקשה איך בני יעקב הצדיקים, שמעון ולוי, שפכו דם נקי של אנשי העיר שכם ומה היתר היה להם בכך.

בספר "משך חכמה" מיישב קושיה זו לפיו זכרי שכם התחייבו במיתה לפי שחבלו בעצמם שלא כדין במילתם ועברו בכך על אחת ממצוות בני נח. זאת אע"פ שברי כי מילתם הייתה לצורך ולתועלת – כפי הבנתם – על מנת לאפשר לעצמם להתחתן ולקיים קשרי מסחר עם משפחת בני יעקב. "…אפשר כי בן נח נצטווה שלא לחבול בעצמו וכתיב את כל דמכם לנפשותיכם אדרוש. אך אם כוונו לשם שמים -הלא נתגיירו, אך המה לא נתכוונו לגירות, רק לקחת נשיהם ומקניהם -וחבלו בעצמם שלא כדין ודו"ק.

לעניין זה ראה עוד בחידושי חתם סופר למסכת שבת דף קל"ג ע"ב, על הרמב"ם הלכות מילה פרק ב' הל' ב' שפוסק דאם סיים חיתוך הערלה ופרש, ונשארו "ציצין שאינם מעכבים את המילה" לא יחזור לחותכם, וביאר החת"ס דהוא משום איסור חובל. זאת  אע"פ שיש בחיתוך הציצין האלה משום הידור מצווה כמבואר בפוסקים, (ולכן אם לא פרש מהמילה ימשיך לחותכם).

והנה, מצינו בפוסקים דנוקטים להלכה דחבלה שיש בה תועלת וצורך – מותרת.

הפוסקים מסתמכים בעניין זה על הרמב"ם בפרק ה' מחובל ומזיק הל' א' שפוסק דרק חבלה ב"דרך ניציון" אסורה. "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא יוסיף להכותו."

בהתאם לכך נקטינן כי מותר לאשה לחבול עצמה לצורך ענידת עגילים, נזמים וכיוצ"ב וכפי שהיה לרבקה אמנו, מכיוון דהוי חבלה לצורך.

ובהתאם לכך התירו הפוסקים ניתוחים קוסמטים אם אין בהם צד סכנה כלל או הטלת מום.

לעניין זה ראה אגרות משה חו"מ חלק ב' סי' ס"ה-ס"ו, יביע אומר חלק ח' ס' י"ב אות א', קובץ הערות ס' ע' ועוד.

וקשה, לדעת הני אחרונים, מאי שנא: בין: חבלה לצורך ענייני ותועלת כצורך התייפות וכדומה שמותרת. לבין: מילת אנשי שכם שעשו זאת להתדמות ולהשתוות לבני יעקב על מנת להתחתן עמם, וחטאו שחבלו בעצמם. ולבין: "ציצין שאינן מעכבים את המילה". דאע"פ שיש בכך "הידור מצווה" והוי לתועלת וצורך, אינו חוזר לתקנם דהוי כחבלה ואסור.

רבים השיבו בכיוונים דומים – ואיחדנום:

יסוד ההיתר של חבלה לצרכי התייפות אינו משום שכל חבלה לתועלת מותרת, אלא משום דכל היכא שחובל מעט בגופו להתייפות הגוף, כעשיית נקבים לעגילי האוזניים ונזמי האף וכדומה לזה, הרי אינו "מקלקל" בכך את גופו, אדרבא פועל תיקון גופני והתייעלות לגוף, ולא מקרי "חובל" ולכן שרי.

וזהו טעם ההיתר – להני פוסקים – אשר התירו לעשות ניתוחים אסתטיים לתיקון מראה פגום וכל כדומה לזה, שאין כאן "חבלה" אלא אדרבא תיקון הגוף שהינו ההיפך מ"חבלה".

לעומת זאת, כשחובל בעצמו לא לשם "תיקון הגוף", אלא לשם השגת רווח צדדי – חוץ גופני – כזה ואחר, כקוטע את אצבעו בכדי לקבל פיצויי ביטוח גבוהים וכדומה, על אף שעושה כן מחמת "כדאיות" אשר טובה בעיניו, למרות כן "חבלה גופנית" היא, אלא שרווח כספי צדדי יש לו מכך, ולכן אסור כשאר חבלה דעלמא.

והנה, כן היה מעשיהם של אנשי שכם, שהרי המילה שביצעו בעצמם לא היתה לשם שמים ולהשגת התועלת המהותית האמיתית הקיימת במילת ישראל, אלא לשם השגת "רווח צדדי" ע"י מילתם, שבכך ייאותו – כפי מחשבתם – בני יעקב להתערבב עמם, ויוכלו לשאת את בנותיהם ככתוב. והוי ממש בדומה לאדם החובל בגופו לשם השגת רווח ממוני מחברת ביטוח וכדומה לזה – שבוודאי אסור.

אך אכתי יקשה הפרט השני שבקושיית "חילוקא". להני פוסקים שביארו דברי הרמב"ם שאל לו לאדם לחתוך "ציצין שאינן מעכבין את המילה" לאחר שפרש מלמול, משום איסור חובל, מדוע הוי חובל הלא הידור מצווה יש בכך, אחרת לא היה מצווה לכתחילה לחתוך אותן ציצין בזמן ביצוע המילה גופא. וברי שאם הידור בקיום מצווה מילה יש כאן לאו "חובל" מקרי, דלא גרע מתיקון הגוף, דהא תיקון גופו של ישראל בהיותו מהול כידוע, ואם הוי הידור במצוות מילה הרי הוי הידור באותו תיקון הגוף גופא.

אכן בית הלוי (חלק ב' ס' מ"ז, וכן נכדו הגרי"ז הלוי הלכות חנוכה) ביאר את דברי הרמב"ם הנ"ל, שטעמו של שדבר משום שלאחר שפירש ממעשה המילה, שוב באמת אינו מרוויח דבר מכך שיחתוך אותן ציצין שאינם מעכבים המילה, משום שייסד והוכיח בית הלוי, שדין "הידור מצווה" משמעותו ודינו רק עם ה"הידור" מצורף ממש במעשה המצווה, שאת מעשה המצווה יש לבצע באופן מהודר, אך ברגע שאדם ביצע וגמר את מעשה המצווה כאדם שמל את התינוק ופרש, שוב אין אפשרות לשייך את חיתוך הציצין ולראותם כמצורפים למעשה מצוות מילה, ושהרי המצווה כבר נעשתה וקויימה, ואיבד את האפשרות לקיים ה"הידור" במעשה מצווה זו.

אך לא כך משמע שמדברי החתם סופר דנן, שהרי ביאר שאין לעשות כן משום איסור חובל, ולא משום שאין כאן כלל הידור מצווה.

ויש מהחברים שרצו להעמיס כן גם בכוונת החת"ס, כלומר, דסבר דעל אף שהידור מצווה גמור כבר אין כאן שהרי כבר פרש ממעשה המילה, ולא יצטרף להיחשב כחלק ממצוות מילה גופא, מ"מ תועלת ו"הידור" יש ב"נראות", כלומר שנראה בכך כמילה מהודרת ומתוקנת יותר. ואוסר לעשות כן [לדעת הרמב"ם) דבכך הוי כ"חובל", משום דלא דמיא ליפוי גופני דהוי "יפוי" בעצם הגוף ולא מקרי חבלה אלא תיקון, כאן אינו "הידור" בעצם מצוות המילה, אלא רק לשם נראות בלבד, שייראה כתוצאת מילה טובה יותר, והוי כ"רווח צדדי" שאינו במהות הדבר, לכן אסור. וצ"ע.

עוד יתכן לומר, שמכיוון וכל ההידור אינו בגופו של תינוק אלא במעשה המצווה, והלא התינוק סובל מכך, לכן אל לנו להדר בישום דבר זה על חשבון כאבו וסבלו של תינוק, שהרי אין התינוק מחויב בכך לצורך מילתו. ומי יימר שרשאי אתה להדר במצוות על חשבון סבלו הגופני של התינוק?…

ולא דמי לחיתוך אותן ציצין שאינן מעכבין את המילה בשעת ביצוע מעשה המילה גופא, דאז אדרבא מצווה לחתוך אף אותן ציצין, כנפסק ברמ"א שם. משום דהתם שחותכם בשעת המליה גופא שכבר כואב לתינוק, כנראה אין בכך תוספת סבל ממשי ומשמעותי לתינוק בכך. אך לאחר שפרש ממעשה המילה כרוך הדבר בסבל חדש ונוסף, וזה אין לעשות – למרות הידור המצווה שבכך – משום סבלו של תינוק, והוי כחובל בתינוק. וצ"ע.

יש שהציעו – בהתייחס לחלק הראשון של הקושיא – שעל אף שחבלה לתועלת מותרת, הנה כל זה רק באם היתה תועלת לבסוף, אך אם לא היתה תועלת לבסוף, נמצא שחבל בעצמו לחינם ועבר באיסור חובל.

והרי אנשי שכם, לא הועילו לעצמם במילתם כפרי מחשבתם, שהרי לא התערבבו עמם להיות כ"עם אחד", אדרבא טבחו בהם שמעון ולוי. נמצא שמילתם היתה ללא תועלת ועברו באיסור חובל.

נעיר בצידו, אף אם לא התקיימה התועלת לבסוף, הלא המה חישבו לתועלת כפי דעתם ולפי תומם בהבנתם דברי בני יעקב, ולא גרע משוגג דעלמא, שאין בני נח נענשים בחטאי שגגה בתום לב [זולת "האומר מותר" דנענשים עלה, ד"התראתם זו היא מיתתם"].

שנית, בפשטות כל שעושה לשם תועלת -לא מקרי שעובר באיסור חובל, גם אם לבסוף לא התקיימה פרי מחשבתו. וכי הנוקב חור באוזנו לשים בהן עגילים, ולפתע נודע שאין עגילים בנמצא וגם לא יהיה, או לחלופין כל היכא שנמלך אח"כ והחליט לא לשים עגילים באזנו, וכי עבר באיסור חובל?…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הצטרף גם אתה לדיון

גם אתה רוצה להיות פעיל בקהילה שלנו?

לענות על שאלות להציף סוגיות ודיונים?