בבעל המאור (ראש השנה ז' ע"א מדפי הרי"ף), נוקט כי הכלל ההלכתי של "מצוות לאו ליהנות נתנו" נאמר לגבי מצוות דאורייתא בלבד, כדוגמת מצוות תקיעת שופר. ולפיכך, המודר הנאה מחברו, מותר לחברו לתקוע לו בשופר בראש השנה.
אך לעומת זאת, במצוות דרבנן, לא אמרינן כן ולפיכך, המודר הנאה מחברו אסור יהיה לחברו לתקוע לו בחצוצרות בתענית היות ומצוות תקיעה בחצוצרות בתענית אינה אלא מדרבנן.
וכתב בר"ן (על הרי"ף שם) כי לדעת הרז"ה אף בתקיעות ראש השנה עצמו יש לדקדק שלא יוכל לצאת בתקיעות דרבנן הנוספות, משום שבתקיעות דרבנן לא אמרינן מצוות לאו להינות נתנו. (שהרי נחלקו הראשונים איזה מהתקיעות הם מדאורייתא ואיזה מדרבנן אם התקיעות דמיושב או דמעומד על סדר התפילה).
והנה לעומת זאת, בגמרא במסכת סוכה (לא ע"ב) אמר רבא שלולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר. וביאר הבעל המאור (שם י"ז ע"א מדפי הרי"ף), שמדובר בע"ז שיש לה ביטול (ולכן לא אמרינן "מכתת שיעוריה"), ואם נטלו כשר בדיעבד אפילו קודם ביטול, כיון שיכול לבטלו והטעם שמותר ליטלו הוא משום "מצוות לאו ליהנות נתנו". אמנם לא יתכן שיצא ידי חובה באופן זה רק ביום השני, שלא צריך "לכם", שהרי אם ירצה לזכות בו, הרי זה עבודה זרה ביד ישראל שאין לה בטלה עולמית. [אמנם אם כבר ביטלו יכול לזכות ולצאת בו אף ביום הראשון, אלא שבין כך ובין כך לכתחילה לא יטול משום שמאוס לגבוה].
עולה מדבריו, שאף ביום שני של סוכות שאינו אלא מדרבנן מכל מקום נאמר לגביו הכלל של "מצוות לאו ליהנות נתנו".
וכן יש להוכיח מדברי הירושלמי, (תרומות פי"א ה"ה הו"ד בפנ"י שבת כא ע"א), לגבי נר חנוכה, דמותר לישראל להדליק נר חנוכה בשמן שריפה (כשאין לו שמן אחר) – האסור בהנאה, מהטעם של "מצוות לאו ליהנות נתנו". הרי שאף שהדלקת נר חנוכה אינה אלא מדרבנן מכל מקום אמרינן דמצוות לאו ליהנות נתנו.
וקשה מהו החילוק:
בין: תקיעות חצוצרות של תעניות, שבהן פסק הרז"ה כי המודר הנאה מחברו, אינו יכול לצאת בתקיעותיו ולא אמרינן דמצוות לאו ליהנות נתנו. ולדברי הר"ן גם בתקיעות דרבנן בר"ה אינו יכול להוציאו.
לבין: נטילת לולב של ע"ז – האסור בהנאה – ביום שני של סוכות, שסובר הרז"ה דאמרינן בהם "מצוות לאו ליהנות נתנו" ויכול לצאת בה ידי חובתו. וכן מבואר לגבי שמן שריפה בחנוכה בדברי הירושלמי.