שיעור פרסה

שאלות ותשובות לכל נושא שתבחר

'וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ' (דברים ח, י)

 

בשו"ע (או"ח סי' ק"י ס"ז) פסק כי אדם ההולך שיעור פרסה, מחוץ לעיר, חייב בתפילת הדרך. [שיעור פרסה הוא ארבעה מיל ונמדד כשיעור זמן הליכה של 72 דקות באדם בינוני, כארבעה קילומטר – לדעת הגר"ח נאה, וכארבעה וחצי ק"מ – לדעת החזו"א].

ובמשנ"ב (שם סק"ל) פסק, כי אף הנוסע על מסילת הברזל (ברכבת), מחוץ לעיר, חייב בתפילת הדרך, אפילו אם נוסע רק פרסה. למרות, שברור כי זמן הנסיעה אורך פחות משיעור הליכה של פרסה (72 דקות).

וכן פסק בשו"ע (או"ח סימן צ"ב ס"ד) לגבי נטילת ידים לתפילה שאדם צריך לחזור אחר המים לנטילה לתפילה עד למרחק פרסה. ובמשנ"ב (שם ס"ק י"ז), פסק כי רוכב דינו כמהלך ברגליו, דהיינו שמחשבים את הפרסה לא בשיעור זמן של 72 דקות רכיבה, אלא כשיעור מרחק של פרסה ממש (כארבעה ק"מ).

והנה בשו"ע (או"ח סי' קס"ג ס"א) לעניין נטילת ידיים על הפת שאף בזה דינו שחייב אדם ללכת אחריהם עד פרסה. אך בביאור הלכה (שם ד"ה ברחוק) כתב שמסתבר שכשהוא נוסע "בגמלא פרחא" אין מחשבים לפי אורך הדרך, אלא לפי חשבון הזמן של הילוך ד' מילין לאדם בינוני שהוא שיעור ע"ב דקות.

וקשה מהו החילוק:

בין: הנוסע ברכבת, מחוץ לעיר, שחייב בתפילת הדרך כשמרחיק מהעיר שיעור פרסה – מרחק של ארבעה מילין אף שהוא פחות משיעור מהלך רגלי של פרסה (ע"ב דקות). וכן הדין לגבי הרוכב על גבי בהמה וכיוצ"ב להשיג מים לנטילת ידיים לתפילה, שחייב לחזר אחר המים עד שיעור אורך דרך של פרסה – מרחק של ארבעה מילין.

לבין: הנצרך לנטילת ידים לפת ונוסע בגמלא פרחא וכיוצ"ב להשיג מים לנטילת ידיים לפת, שחייב ללכת אחרי המים עד שיעור מהלך פרסה, שנמדד בזמן נסיעה של 72 דקות, אף שאורך הדרך הוא יותר מפרסה.

נקל להבין ששיעור פרסה לגבי תפילת הדרך תלויה בוודאי בסכנת הדרך, ודרך עניינה שיעור מרחק "פרסה" כלומר ד' מילין. ומכאן אין הבדל בין הולך ברגל או נוסע בכרכרה ובמסילת ברזל וכדומה, היות וגמע מרחק ובדרכים יש סכנה (וגם כיום כתאונות דרכים וכדומה) לכן תמיד עיינו שיעורממרחק ולא שיעור זמן ע"ב דקות נסיעה.

זאת ביחס לתפילת הדרך אך שונה הדבר לגבי טרחה של השגת מים לנטילת ידיים, שמסתברא שעיינו פטור מחמת הטורח להשיג מים, ולכן שיעורו לא תלוי ב"מרחק" אלא בטורח זמן להשיג זאת, ולכן אף בנסיעה בכרכרה צריך להיות שיעור טרחת נסיעה של ע"ב דקות. אלא דאכתי יקשה מה בין נטילת ידים לסעודה שתלוי לעולם בזמן ע"ב דקות, בעוד שלנטילת ידיים לתפילה נמדד במרק פרסה באמת אף אם רוכב על סוסו?…

ראה שבט הלוי חלק ח' ס' י"ט, וחלק ט' ס' ל"ז שכתב שהטעם לחלק בין פרסה של לצורך נטילת ידיים לתפילה לעומת פרסה לנטילת ידיים לסעודה, משום דלסעודה חמיר טפי דבאכלו ללא נטילה עובר באיסור דקום ועשה, (ולחיזוק דבריו נימא, דהא חזינן דאונן דינו כעוסק במצווה פטור מהצווה, ולכן פטור מתפילה קריאת שמע וברכות ראשונות ואחרונות, וכל שאר מ"ע, ולמרות כן דינו שאל לו לאכול פת בלא נטילת ידיים, הלא חזינן דלאכול בלא נטילת ידיים הוי כאיסור ממש שאוכל בדיים מסואבות, ולא רק מצוות עשה דרבנן של נטילת ידיים.

והגר"ח קנייבסקי (אשי ישראל פרק ח' הערה ע') כתב, דבאמת אין חילוק בין הנידונים, דלעולם נסיעה ברכבת וכרכרה וכדומה נחשב לפי זמן ע"ב דקות, ולא לפי מרחק, בין ללנט"י לסעודה ובין לתפילה, רק "רכוב" שונה (בשני הנידונים) ד"רכוב כמהלך דמי" וכמו שמהלך ברגליו שיעורו בפרסה כך רכוב הוי כמהלך. וכנראה הטעם בזה דרכוב הוי כטרחה יתירה, שכל גופו מתאמץ ברכיבה ודמיא להליכה ברגליו, ולא דמי ליושב בכרכרה או רכבת ונוסע (כפי שמסתבר שנוסע בקורקינט הוי "כמהלך" ולא כ"נוסע בכרכרה").

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הצטרף גם אתה לדיון

גם אתה רוצה להיות פעיל בקהילה שלנו?

לענות על שאלות להציף סוגיות ודיונים?