'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ' (שמות כ, ח)
בחידושי רע"א (גליון השו"ע או"ח סימן רס"ז) מסתפק לגבי מי שבערב שבת עדיין לא קיבל על עצמו את השבת האם יכול להוציא את חבירו, שקיבל על עצמו שבת, במצוות קידוש.
מצד אחד, דומה הדבר לבן עיר שאינו יכול להוציא בן כרך בקריאת המגילה היות ובשביל המוציא יום ט"ו אינו פורים, ואם כן, הוא הדין כאן שאינו יכול להוציא שבשבילו עדיין לא שבת.
מצד שני, ניתן לומר שהיות ובידו לקבל על עצמו שבת, עדיף הוא מבן עיר הנמצא בכרך, כי בידו להיותר מחוייב בדבר. ולכן יוכל להוציא את חבירו ידי מצוות קידוש.
והנה לעומת זאת, בחידושי רע"א (גיליון שו"ע או"ח סימן תצ"ו ס"ג) נוקט לגבי בן א"י הנמצא בחו"ל ביו"ט, דאינו יכול להוציא בתפילה בן חו"ל, ביום טוב שני של גלויות.
והטעם לכך הוא, שיום טוב שני של גלויות, לבן ארץ ישראל, אין הוא יום טוב, ולפיכך, רואים את בן ארץ ישראל כמי שאינו מחוייב בדבר ואינו יכול להוציא אחרים.
זאת אף על פי כי בן ארץ ישראל, המצוי בחו"ל, שהחליט, בתוך יום טוב, להתגורר בחו"ל, חייב ביום טוב שני של גלויות.
וקשה מהו החילוק:
בין: מי שעדיין לא קיבל עליו שבת, שמסתפק רע"א האם רואים אותו כמי שהוא "בתורת הדבר" (מכיוון שבידו לקבל השבת) ויכול להוציא את חבירו, שכבר קיבל על עצמו שבת, ידי מצוות קידוש.
לבין: בן ארץ ישראל, הנמצא ביו"ט שני בחוץ לארץ, שהיה פשוט לרע"א שאינו יכול להוציא את חבירו בן חו"ל בתפילת יו"ט, ואינו נחשב כבידו להיות מחוייב בדבר, אף שבדיו להחליט להתגורר בחו"ל ולהתחייב בדיני יום טוב שני.