איסור מראית העין באיסור דרבנן
מצות לאו להנות נתנו
ראה רז"ה בעל המאור, מסכת ראש השנה דף ז' ע"א מדפי הרי"ף, דנוקט כי הכלל ההלכתי של "מצוות לאו ליהנות נתנו" אמרינן לגבי מצוות דאורייתא בלבד, כדוגמת מצוות "תקיעת שופר", ולפיכך, המודר הנאה מחברו, מותר לחברו לתקוע לו בשופר בראש השנה. אך לעומת זאת, במצוות דרבנן, לא אמרינן כן ולפיכך, המודר הנאה מחברו אסור יהיה לחברו לתקוע לו בחצוצרות בתענית היות ומצוות תקיעה בחצוצרות בתענית אינה אלא מדרבנן. לעניין זה ראה עוד בר"ן שם (מסכת ר"ה דף ז' ע"א בדפי הריף) כי לדעת הרז"ה אף בתקיעות ראש השנה בתקיעות דרבנן הנוספות, (מחלוקת ראשונים האם "תקיעות מיושב" דרבנן, או על סדר התפילה "מלכויות זכרונות ושופרות" דרבנן) אסור לחברו לתקוע לו. והנה, ראה בעל המאור, במסכת סוכה דף י"ז ע"א מדפי הרי"ף, דפסק כי מי שנטל לולב של עבודה זרה – האסור בהנאה, ביו"ט שני של סוכות, דאינו אלא מצווה מדרבנן, יצא ידי חובה. זאת מהטעם של "מצוות לאו ליהנות נתנו" (ולכתחילה לא ייטול – משום שמאוס לגבוה). לעניין זה ראה גם בתלמוד ירושלמי, תרומות פרק י"א, לגבי נר חנוכה, דמותר לישראל להדליק נר חנוכה בשמן שריפה (כשאין לו שמן אחר) – האסור בהנאה, מהטעם של "מצוות לאו ליהנות נתנו" (יעוי' פני משה שם, ופני יהושע שבת כ"א).
ביטול ברוב
ראה בספר עונג יו"ט, סימן ד', לעניין דין "ביטול ברוב", דפוסק כי ציצית העשויה מחוטי ציצית הטוויים שלא לשמה, שהתערבו ברוב חוטי ציצית הטוויים לשמה, פסולה, ולא אומרים מכוח דין "ביטול ברוב" כי יש להחשיב את חוטי הציצית, שנטוו שלא לשמה, כאילו נטוו לשמה. זאת לאור הכלל, שייסד העונג יו"ט, של "המיעוט המתבטל לא ישיג את מעלת המבטל". ובמילים פשוטות, דין זה של "ביטול ברוב" בכוחו להפקיע חלויות ו/או איסורים מהמיעוט. אבל, אין בכוחו להוסיף חלויות ו/או היתירים על המיעוט. והנה, איתא במסכת סוכה, דף ט' ע"ב, כי ניתן להכשיר סוכה המסוככת ב"סכך כשר" פחות משיעור של "צילתה מרובה מחמתה", באמצעות הוספת מעט סכך פסול, כענפי אילן מחובר, באופן שלא ניכר מהו הסכך התלוש ומהו המחובר, ויועיל מדין "ביטול ברוב" להשלים לכדי שיעור של "צילתה מרובה מחמתה". בהקשר זה יצויין כי דין זה, נפסק להלכה בטור ובשו"ע אורח חיים סימן תרכ"ו סעיף א'. וברי, שסכך פסול אינו "חלות פסול", אלא רק אין בו את תנאי הכשר הסכך הנדרש לסוכה "פסולת גורן ויקב" (כלומר אין לו את "מעלת סכך הכשר"), הרי לן סוגיא ערוכה שאף נפסקה בטור ושו"ע, דאמרינן ביטול ברוב באופן ש"המיעוט ישיג את מעלת המבטל".
לפני עור בבן נח
ראה בספר "החינוך" מצווה רל"ב, לעניין לאו "לפני עיוור לא תתן מכשול", דסובר כי לאו זה הוא שלא להכשיל את בני ישראל לתת להם עצה רעה. עוד כתב החינוך שאיסור "לפני עיוור" כולל גם לא לעזור לעוברי עבירה. וראה ב"מנחת חינוך" במקום שמסיק כי דין זה המיוחד ל"בני ישראל" כמודגש בספר החינוך, אמרינן רק לגבי איסור הכשלה של עצה רעה. ברם, איסור של "לפני עיוור" שלא להכשיל בעבירה שייך אף בבני נח. המנחת חינוך מוכיח זאת מגמרא מפורשת במסכת ע"ז דף ו' ע"א לפיה אסור לאדם להושיט "אבר מן החי" לבן נח משום לאו של "לפני עוור לא תתן מכשול".
תוך כדי דיבור
"תוך כדי דיבור" – שלוש תיבות או ארבע תיבות – "אמן יתומה" – הפסק בין ברכה לבין אכילה – תפילת עמידה של יום טוב – "ברכת השכיבנו" בשבת – ברכת האל הקדוש קיימת מחלוקת בפוסקים האם שיעור של "תוך כדי דיבור" הוא שלוש תיבות "שלום עליך מורי" או ארבע תיבות של "שלום עליך מורי ורבי". לשיטת הט"ז בשו"ע או"ח ס' ר"ו ס"ק ג' השיעור הוא ד' תיבות ולעומתו לשיטת המג"א שם ס"ק ד' השיעור הוא ג' תיבות " שלום עליך מורי". וראה עוד לעניין זה גם בפמ"ג "משבצות זהב" שם ס"ק ג'. המשנה ברורה בשולחן ערוך אורח חיים, סימן קכ"ד ס"ק ל"ד, לעניין העונה "אמן" אחר המברך דפסקינן כי יש לענותה "תוך כדי דיבור", דאם לא כן הוי "אמן יתומה", מביא את שתי הדעות הנ"ל, ללא שמכריע כמי מביניהם. והנה, ראה במשנ"ב בסימן ר"ו ס"ק י"ב שפסק כי שיעור של "תוך כדי דיבור" לעניין דין "הפסק", שבין ברכה לבין אכילה, הנו שלוש תיבות. כנ"ל ראה במשנ"ב סימן תפ"ז סעיף א' ס"ק ד' שפסק, לעניין תפילת עמידה של יום טוב, כי מי שסיים ברכתו "מקדש השבת" במקום "מקדש ישראל והזמנים", אם תיקן זאת "תוך כדי דיבור" יצא ידי חובתו, הנו שלוש תיבות. יתירה מזו, בשער הציון ס"ק ג' תמה על הפרי מגדים היאך פסק שהשיעור הוא ארבע תיבות, בניגוד לרוב הפוסקים שהכריעו שלוש תיבות. לעניין זה ראה עוד במשנ"ב סי' תקפ"ב ס"ק ז' לעניין מי שטעה וסיים ברכת "האל הקדוש" במקום "המלך הקדוש", שפסק כי בידו לתקן "תוך כדי דיבור" ששיעורו שלוש תיבות. והנה, ראה משנ"ב בסימן רס"ז ס"ק ט', שפסק לעניין ברכת "השכיבנו", מי ששכח בליל שבת וסיים "שומר עמו ישראל לעד", בידו לתקן ולומר "הפורס סוכת שלום עלינו'" ובלבד שיעשה זאת תוך כדי דיבור, ששיעורו ארבע תיבות "שלום עליך מורי ורבי".
חציו באמירה וחציו שומע כעונה
ראה בשו"ע סימן קכ"ד סעיף י' דפסק מי ששכח ולא אמר יעלה ויבא בראש חודש או בחולו של מועד יכוון בדעתו ויצא בשמיעת שליח הציבור את כל שמונה עשרה ברכות. ראה במשנ"ב שם בס"ק מ"א שפוסק כי החזן חייב להקפיד לומר ברכת "מודים" של "ברכת עמידה" בקול רם כך שלפחות עשרה מסביבו ישמעוהו כראוי. זאת מהטעם, היות וחזרת הש"ץ נתקנה להוציא את מי שאינו בקי בתפילה. ראה ב"שער הציון" במקום, בס"ק מ"ז, שפסק כי היוצא ידי חובת תפילת עמידה מהחזן כדלעיל, ולא שמע ממנו "ברכת מודים", יתפלל את אותן תיבות מ"ברכת מודים" שלא שמע מהחזן לעצמו בלחש ואת סיום הברכה יחזור וישמע מהחזן. זאת, בדומה למה שפסק ה"פרי מגדים" לעניין קריאת מגילה בפורים, שיכול לקרא לעצמו בלחש איזה תיבות שלא שמע אותן מפי הש"ץ. מהנ"ל עולה כי לשיטת המשנה ברורה אדם יכול לצאת ידי חובה של תפילת עמידה, באופן שחלק מהברכה יתפלל בלחש לעצמו וחלק באמצעות "שומע כעונה". והנה, ראה בשו"ע בהלכות ברכת המזון ס' קצ"ד סעיף ג', שפסק לגבי שלושה שאכלו יחדיו, וכל אחד יודע רק ברכה אחת בע"פ, דכל אחד יאמר את הברכה שאותה יודע לפי הסדר, וחבריו ישמעו וייצאו ידי חובה מדין "שומע כעונה". אך אם כל אחד מהשלשה יודע בעל פה חלק מהברכה וחברו יודע בעל פה את חלקה האחר, לא מהני צרוף זה, לומר חצי ברכה באמירה וחצי ברכה ע"י "שומע כעונה", מהטעם שאין ברכה נחלקת לשתים, חציה באמירה וחציה ב"שומע כעונה".
העדר כוונה
ראה בחידושי הגר"ח על הרמב"ם (הל' תפילה פרק ד' הלכה א') דפסק כי בתפילה קיימים שני סוגי כוונות וכדלהלן. הראשון, כוונת פירוש המילים. כוונה זו מעכבת ב"ברכת אבות" בלבד, ולא בשאר התפילה. השני, כוונה כללית של המתפלל על היותו "עומד לפני מלך ומתפלל…" "ואם אין ליבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ה' ומתפלל אין זה מעשה תפילה". ולפיכך, כוונה זו הנה "מעכבת" ונדרשת מהמתפלל למשך כל התפילה. ובלעדי כוונה זו התפילה אינה נחשבת כתפילה והמתפלל נחשב כ"מתעסק דאין בו דין מעשה", (הגר"ח אף מוסיף כי העדר כוונה זו כמוה כהעדר כוונה מדין מצוות צריכות כוונה). זאת אומרת, כי ע"פ פסקו זה של ר' חיים אדם שמחשבותיו משוטטות ו"חולם" בתפילתו, אינו יוצא ידי חובת תפילה. החזו"א בגיליונות על הגר"ח חולק כל הגר"ח, וסובר דלכתחילה אכן צריך כוונה גמורה בכל התפילה, אך בדיעבד יוצא גם אם מחשבותיו משוטטות, ונחשב כמתפלל ולא כמתעסק, משום "שיש לו ידיעה כהה שמתפלל, אלא שאין לבו ער כל כך, בידיעה כזו סגי בדיעבד". והנה, ראה בשו"ע או"ח ס' ס"ד סע' ד' דפוסק, לגבי קריאת שמע, כי מי שהיה עומד ב"וכתבתם", ואינו יודע אם ב"וכתבתם" של פרשה ראשונה או ב"וכתבתם" של פרשה שנייה, צריך לחזור ל"וכתבתם" של פרשה ראשונה. והני מילי, שלא התחיל "למען ירבו ימיכם". אבל אם כבר התחיל "למען ירבו ימיכם" אינו צריך לחזור "דסירכיה נקט ואתא". ובמשנ"ב שם בס"ק ח' מפרש כי מדובר שאינו זוכר כלל שום תיבה שאמר מפרשה שניה. דאם זוכר הלא כבר יודע שעומד ב"וכתבתם" של פרשה שניה. ובטעם השו"ע כתב המשנ"ב כי מסתמא אמר כפי ההרגל לומר 'למען ירבו' אחר 'וכתבתם' שבפרשה השנייה. ואם כן, חזינן להדיא דגם בקריאת שמע שעניינה "קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות", מ"מ אם היה "חולם" בקריאתה ומחשבתיו משוטטות – עד שאינו זוכר היכן עומד, האם בפרשה ראשונה או שניה, ואינו זוכר אפילו אם אמר "תיבה" כלשהי של פרשה שניה, מכל מקום יוצא ידי חובת קריאת שמע בדיעבד.
ערבות במצות
ראה רע"א בגיליון שו"ע, או"ח סימן רס"ז, דמסתפק לגבי מי שבערב שבת עדיין לא קיבל על עצמו את השבת האם יכול להוציא את חבירו, שקיבל על עצמו שבת, במצוות קידוש – מדין ערבות. מצד אחד, דומה הדבר לבן עיר שאינו יכול להוציא בן כרך במצוות קריאת מגילה היות ובשביל המוציא יום ט"ו אינו פורים. מצד שני, ניתן לומר דהיות ובידו לקבל על עצמו שבת יש להחשיבו כמי שהנו בתורת הדבר ובהתאם אף יכול להוציא את חבירו ידי מצוות קידוש. והנה, ראה רע"א בגיליון שו"ע או"ח סימן תצ"ו סעיף ג' דנוקט לגבי בן א"י הנמצא בחו"ל ביו"ט, דאינו יכול להוציא בתפילה בן חו"ל, ביום טוב שני של גלויות. והטעם לכך הוא, דיום טוב שני של גלויות, לבן ארץ ישראל, אין הוא יום טוב ולפיכך, רואים את בן ארץ ישראל כמי שאינו מחוייב בדבר ואינו יכול להוציא אחרים. זאת, אף על פי שברי לכולי עלמא כי בן ארץ ישראל, המצוי בחו"ל, שהחליט, בתוך יום טוב, להתגורר בחו"ל, חייב ביום טוב שני של גלויות.
כשפים ושדים
ראה בספרו של החיד"א "ברכי יוסף" (שיורי ברכה) בחלק יו"ד ס' קטו-קט"ז סוף אות ט' וכן בספר "תבואות שור" ס' ו' ס"ק ד' ובספר שואל ומשיב תניינא חלק ד' ס' פ"ז שכתבו דהרמב"ם השמיט בהלכותיו כל ההלכות וההנהגות שבש"ס הקשורות לעניינים של "רוח רעה", "עין הרע", "כוחות הטומאה" וכיוצ"ב, דהרמב"ם לשיטתו דכל מעשה כשפים וחיוביהם הן שקר וכזב, הבלים שאין בהם ממש. ואכן השמיט הרמב"ם בהלכותיו איסור לעמוד ולהביט בשדה חברו בשעה שעומדת בקמותיה משום "עין הרע" כדאיתא בב"ב ב' ע"ב. ואף השמיט הרמב"ם חשש איסור "זוגות" מפני ה"מזיקים" כדאיתא בפסחים ק"ט ע"ב. ובהמשך לכך הרמב"ם אף השמיט דין נטילת ידיים ג' פעמים לסירוגין בקם משנתו בבוקר משום "רוח רעה", כדאיתא בשבת ק"ט ע"א, ועוד. לעניין זה ראה גם רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י"א הלכה ט"ז המפרט את כל מעשה הכשפים וחיוביהם וכותב כי: "דברים אלה הן שקר וכזב, שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים, לגויי הארצות, כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל, שהם חכמים מחוכמים, להמשך בהבלים אלו, ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן. וכי כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בליבו שהן אמת ודבר חכמה, אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלוקיך." וראה דבריו שם הלכה י' (לגבי חובר חבר): "וכל אותן הקולות והשמות המשונים והמכוערים לא ירעו וגם היטב אין איתם". וכעין זה כותב הרמב"ם בהלכה י"א שם לגבי לחשים: "אין הדבר מועיל כלום". ולעניין זה ראה גם פירוש המשניות לרמב"ם עבודה זרה פרק ד' משנה ז', ומורה נבוכים חלק ג' פרק ל"ז. וראה ביאור הגר"א ביו"ד ס' קע"ט ס"ק י"ג דמבאר בדעת הרמב"ם דגם עין הרע, לחשים, שדים וכל שאר כוחות הטומאה, כולם הבלים אין בהם ממש. לעומת זאת, ראה רמב"ם פרק ב' מגירושין הל' י"ג "וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה, והוא שידעו אותו, ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי הגט כשר, שזה בשעת הסכנה הוא שכותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין…" ומהו שכתב הרמב"ם שם "והוא שידעו אותו"? (דהא אין לומר שצריך להכיר את המושלך לבור, שהרי סיים הרמב"ם שם "שכותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין"). וראה הגהות מימוניות שם, מרכבת המשנה, ומעשה רוקח ועוד, שפרשו לשון הרמב"ם "שיידעו אותו" היינו שיזהו ע"פ סימנים שאינו שד אלא אדם ממש. וכדאיתא התם בסוגיא גיטין ס"ו ע"א לגבי מי שהיה מושלך לבור ואמר כתבו גט ותנו לאשתי "ליחוש שמא שד הוא, אמר רב יהודה כשראו לו דמות אדם… דחזו ליה בבואה דבבואה… דבבואה דבבואה לית להו." זאת אומרת, שהרמב"ם חושש למציאות שד המתחזה לאדם, ולפיכך, נדרשת הכרה לזהותו כאדם ולא לשד.
נטילת ידיים ושיעור פרסה
ראה בשו"ע חלק או"ח סימן ק"י שפסק כי אדם ההולך שיעור פרסה, מחוץ לעיר, חייב בתפילת הדרך. שיעור פרסה הוא ארבעה מיל ונמדד כשיעור זמן הליכה של 72 דקות באדם בינוני – כארבעה קילומטר לדעת הגר"ח נאה וכארבעה וחצי ק"מ לדעת החזו"א. וראה במשנ"ב, בסימן ק"י ס"ק ל', שפסק, כי אף הנוסע ברכבת, מחוץ לעיר, חייב ב"תפילת הדרך", משהרחיק מהעיר מרחק פרסה. זאת למרות שברי כי זמן הנסיעה אורך פחות מ-72 דקות. כנ"ל פסק בשו"ע או"ח סימן צ"ב סעיף ד' דאדם צריך לחזור אחר המים לנטילה לתפילה עד למרחק פרסה. וראה במשנ"ב שם, בס"ק י"ז, דפסק כי רוכב דינו כמהלך ברגליו דהיינו שמחשבים את הפרסה לא בשיעור זמן של 72 דקות רכיבה, אלא כשיעור מרחק של פרסה ממש, כארבעה ק"מ. והנה, ראה שו"ע או"ח ס' קס"ג סעיף א לעניין נטילת ידיים על הפת שחייב אדם ללכת אחריהם עד פרסה. וראה בביאור הלכה שם שפסק דהנוסע בכרכרה או בגמלא פרחא וכיוצא בזה, מחשבים את השיעור פרסה לפי חשבון זמן של נסיעה/רכיבה של 72 דקות.