גואל הדם
ראה "ערוך לנר", במסכת מכות דף י"ב ע"א, דסובר כי בין למאן דאמר גואל הדם "מצווה" ובין למאן דאמר גואל הדם "רשות" אין מחילין על "גואל הדם" דין "רודף" ולפיכך, אם הרוצח בשגגה הרג את "גואל הדם", הוא חייב מיתה, כדין כל רוצח. סימוכין לדבריו הביא מדברי הספרי "ומצא אותו גואל הדם, פרט למצא הוא לגואל הדם". דעה זאת של הערוך לנר נוגדת היא לדעתו של בעל המשנה למלך, בפרק א' מהלכות רוצח הל' ב', שנוקט כי רק למ"ד גאולת דם "מצווה" "גואל הדם" אינו "רודף". אולם, למאן דאמר גואל הדם "רשות", גואל הדם נחשב כ-"רודף", ובמידה והרוצח בשגגה יהרגהו אינו חיי מיתה. הנפקות להלכה, בין שתי הדעות הנ"ל, היא לגבי גואל הדם, אשר אינו קרובו של הנרצח, דאצלו גאולת הדם בוודאי "רשות" היא, ואליבא דשיטת הערוך לנר אם הרגו הרוצח בשוגג יהיה חייב במיתה כדין כל רוצח. והנה, לעניין דין הבועל ארמית קנאים פוגעים אמרינן במסכת סנהדרין דף פ"ב ע"א "דאי נתהפך זמרי והרגו לפנחס, לא היה נהרג עליו". בעקבות גמרא זו הלכו כל פוסקי ההלכה – לדוגמא, רמב"ם בפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה, טור חלק אבן העזר סימן ח', רמ"א חלק חו"מ, סימן תכ"ה סעיף ד' וכו' – ופסקו כי הבועל ארמית, אם פגעו בו קנאין והרגוהו, הרי אלו משובחים וזריזים, ואם בא הקנאי להרוג את הבועל, ונשמט הבועל והרג את הקנאי, כדי להציל עצמו, אין הבועל נהרג עליו.
שומר אבידה
לעניין מוצא אבדה, ראה במסכת בבא קמא דף נ"ו ע"א ובמסכת בבא מציעא דף כ"ט שם מובא דעתו של רב יוסף לפיה שומר אבדה דינו כדין "שומר שכר" ולפיכך, יהיה חייב בגניבה ואבדה. כך גם פסק הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות גזלה ואבדה הל' י', וכן פסק בשו"ע חו"מ רס"ז סעיף ט"ז. הטעם לכך הוא היות ושומר אבדה עוסק במצוות השבת אבדה, וממילא פטור מליתן צדקה לעני, מדין "עוסק במצווה פטור מהמצווה", לפיכך, רואים את ההיתכנות לחיסכון כספי מחמת השמירה כקבלת שכר (ובלשון הגמרא: "פרוטה דרב יוסף"). והנה, ראה רמב"ם הלכות שכירות, פרק א' הלכה ב', וכן שו"ע חלק חו"מ סימן רצ"א סעיף א' דפסקו, לגבי שומר חינם, דפטור מגניבה ואבדה מהסיבה שאינו מקבל שכר. מן הסתם, מקיים שומר חינם מצוות גמילות חסדים בשמירתו, כמסייע לבעלים לשמור על ממונם בשעת לחץ ודחק. וראה רמב"ם "ספר המצוות", עשה ח': "והלכת בדרכיו ועשה ר"ו: "ואהבת לרעך כמוך" ממנו עולה במפורש כי מצוות גמילות חסדים נחשבת כ-"מצווה" לכל דבר ועניין, ואם כן אף ברי כי בשעת עיסוקו כחסד, פטור מלמלא מצווה אחרת, מדין "עוסק במצווה פטור מהמצווה", ובכלל זה יהיה פטור ממצות נתינת פרוטה לעני כצדקה, דלא גרע משומר אבידה. כלומר, ההיתכנות לחיסכון כספי מחמת השמירה איננה כקבלת שכר, ומשכך דינו כ"שומר חינם". לעניין הפטור של "עוסק במצוה פטור במצווה" גם במצווה שכל עניינה חסד ראה למשל: שו"ע חלק יורה דעה סימן שמ"א סעיף ו', שפסק המשמר את המת, אפילו שאינו מתו, פטור מקריאת שמע ומכל מצוות האמורות בתורה…"
קיצוץ אחד מאיבריו להצלת חבירו
ראה בשו"ת הרדב"ז, חלק ג' ס' תרכ"ז, דהכריע לגבי ישראל שאמר לו השלטון, הנח לי לקצץ אבר אחד מאיברך, שאינך מת ממנו, או שאמית ישראל חברך, דאינו מחויב למסור אבר מאיבריו להצלת חיי חברו – ואינה אלא מידת חסידות. זאת משום דכתיב "דרכיה דרכי נועם". דהיינו, שמשפטי התורה מכוונים ומתואמים להגיון ולשכל הישר, ואינו עולה על דעת מאן דהו כי יש לחייב ו/או לכפות אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי להציל חברו ממוות. בעקבות הרדב"ז הנ"ל, פסקו האחרונים אגרות משה יו"ד ב' קע"ד, מנחת יצחק חלק ו' ס' ק"ג, ציץ אליעזר חלק ט' ס' מ"ה, שבט הלוי חלק י"א ס' קצ"ה, כי מדין "לא תעמוד על דם רעיך" אף אין חיוב על אדם להציל את חברו, מסכנת חיים, באמצעות תרומת כליה, ואינה אלא מידת חסידות "ואשריו ואשרי חלקו". והנה, ראה במסכת בבא מציעא, דף ס"ב ע"א, "שנים שהיו מהלכים בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב. דרש בן פטורא מוטב ימותו שניהם ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ודרש "וחי אחיך עמך", חייך קודמים לחיי חבריך". ולהלכה נפסק כדעת רבי עקיבא דמי שקיתון המים שלו ישתה את המים, ולא חייב למסור את חייו להצלת חברו. לעניין זה ראה גם: טור יו"ד ס' רנ"א (צדקה), רמ"א יו"ד ס' רנ"א סעיף ג', יראים ס' מ"ו, ביאור הגר"א לשו"ע ס' רנ"א אות ו', חכמת אדם כלל קמ"ה סע' א'. מסוגיה זו עולה בפשטות דבעל קיתון המים אינו חייב למסור את נפשו/חייו בשביל הצלת חברו. אבל, לעומת זאת, במידה ונפשו/ חייו של בעל הקיתון אינם תלויים ועומדים בקיתון המים, אלא רק איבר מאיבריו, יהיה חייב למסור מעצמו אפילו איבר מאיבריו, כדי להציל את חברו (זאת גם לשיטת רבי עקיבא ולא רק לשיטת בן פטורא), שהרי דרש "חייך קודמים", משמע עד ל"חייך" – כלומר כל הקרבה אחרת שאינה "חייך" לרבות הפסד איבר – יעשה להצלת חיי חברו.
גרמא בנזיקין
ראה בספר קצות החושן, סי' שס"ג סעי' ד' שכתב לגבי המתגורר בבית חבירו, והשחירו כותלי הבית, דפטור מלשלם דמי נזקו (גם באופנים שלא משלם כלל על ההנאה). הסיבה לכך היא היות והנזק ניתן לתיקון, באמצעות אומן, אשר יסייד/יצבע הקירות. ומכיוון דליתא היזק לגוף הבית, אלא, לכל היותר, יש כאן גרמא של "הוצאת ממון" וגרמא פטור מנזיקין. והנה, ראה מסכת נידה דף נ"ח ע"א לגבי אשה השואלת חלוק מחברתה, והחלוק התלכלך בהיותו אצל השואל, דשואלת חייבת בהוצאות כיבוס הבגד. זאת למרות, שברי כי ניתן לכבס החלוק, באמצעות אומן.
הכשר מצוה
ראה מסכת מנחות דף מ"ב ע"ב, לעניין כתיבת תפילין והטלת חוטי ציצית בבגד, דנקטינן דאין לברך על מעשים אלה. הטעם לכך הוא, דכל מצווה דעשייתה היא גמר מצווה מברכים עליה, וכל מצווה דעשייתה לאו גמר מצווה אין מברכין עליה. כלומר, מעשה שאינו קיום ה"מצוות עשה" גופא, אלא נצרך רק כהכנה ו"הכשר למצווה" אין מברכים עליו. ראה גם ברמב"ם, הלכות ברכות, פרק י"א הלכה ח', ושו"ע ס' תרמ"א סעיף א' ומשנ"ב שם ס"ק א', שפסקו כי אין לברך על עשיית סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין מטעם זה של "הכשר מצווה". והנה, ראה בית יוסף בסימן מ"ז, שפסק כי נשים מברכות ברכת התורה. והקשה מדוע זה כך, הלא סוגיא ערוכה (קידושין ל' ע"א) שנשים פטורות ממצוות לימוד תורה שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם – ולא בנותיכם", והן שיטת הב"י וראשונים רבים, שאין נשים מברכות על מצוות שפטורות בהן כמצוות עשה שהזמן גרמא? תירץ הב"י בתרוצו השלישי (ע"פ הסמ"ג), דמברכות ברכת התורה משום שחייבות ללמוד את הדינים וההלכות שלהן. (וכן כתב המג"א ס"ק י"ד). ברי, כי חיוב נשים ללמוד את המצוות השייכות להן, הנו רק כ"הכשר מצווה", דאם לא ילמדו הלכותיהן, כיצד יוכלו לקיימם, ואינו מגוף מצוות עשה של תלמוד תורה שפטורות ממנה שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם" – "בניכם ולא בנותיכם", כאמור לעיל. (לעניין זה ראה שו"ת בית הלוי, חלק א', סימן ו').
ברכת האילנות
ראה שו"ע סימן רכ"ו סעיף א' ובמשנ"ב שם בס"ק ה' דפסק דמי שלא ברך ברכת האילנות בשעת ראיה ראשונה של פריחת האילן וחזר וראה פריחת האילן, קודם שגדלו הפרות, יברך ברכת האילנות. והנה, לעניין ברכה של הרואה מקום שנעשו ניסים לישראל. ראה בשו"ע, בסימן רי"ח ס"א, ובביה"ל שם, במקום, בד"ה "במקום" שפוסק: דמי שראה מקום שנעשו בו ניסים לישראל, כגון מעברות הים או מעברות הירדן או חומת יריחו ולא בירך וחזר וראה אותו המקום, אפילו תוך שלשים יום, מראיה ראשונה, לא יברך בעת הראיה השניה. והטעם לכך הוא: היות ברכה זו נתקנה על הראיה ומכיוון שראה כבר המקום, ואין דבר זה חדש אצלו, אין לברך עד שיעבור שלושים יום, ואז הוי כראיה חדשה.
איסור לא תרצח
ראה במסכת סנהדרין, דף ע"ד ע"א, דנקטינן לגבי איסור רציחה דאדם חייב למסור את נפשו ולא לרצוח את הנפש. בהתאם לכך, אם נכרי יאמר לאדם, לך הרוג את פלוני, ואם לא תעשה כן אהרגך, חייב למסור את נפשו ולא להרוג. מהטעם של "מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי".. ומפרש רש"י: שם "…דכי אמר רחמנא לעבור על המצוות משום וחי בהם, משום דיקרה בעינו נשמה של ישראל, והכא גבי רוצח כיוון דסוף סוף איכא איבוד נשמה למה יהא מותר לעבור, מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חברו…" וכן פסק הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, פרק ה' הלכות א' וב', דאם יעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על שפיכות דמים ייהרג ואל יעבור. והנה, ראה משנה הוריות , פרק ג' משנה ח', לגבי דיני קדימה בהצלת נפש, דכהן קודם ללוי, לוי קודם לישראל וישראל קודם לממזר וכו'. ובהתאם לכך פסק הרמב"ם בהלכות מתנות עניים, פרק ח' הלכה י"ז, לגבי הצלת נפש כגון פדיון שבויים. דאם היו לפנינו שבויים הרבה ואין בכיס לכסות או כדי לפדות את כולם מקדימים את הכהן ללוי ואת הלוי לישראל ואת ישראל… וכו'.
חציו עבד וחציו בן חורין
ראה בשו"ע בהלכות שופר (ס' תקפ"ט סעיף ה') וכן ברמב"ם הלכות שופר פרק ב' הלכה ג' שפסקו מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב במצוות שופר אבל, אינו מוציא אחרים ואפילו את עצמו ולפיכך, צריך שיתקע לו בן חורין להוציאו. הטעם לכך הוא, כדאמרינן בגמרא ראש השנה דף כט ע"א, דלא אתי עבד ומוציא בן חורין ולא אתי צד עבדות ומוציא צד חירות שבו. והנה, לעניין שאר מצוות עשה שהזמן גרמא כגון: "ספירת העומר", "סוכה" "נטילת לולב" ו "ראיה" * וכיוצ"ב פשיטא בפוסקים כי מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב במצוות אלה, ומוציא את עצמו ומברך עליהן , כמו כל בן חורין. לעניין זה ראה שו"ע, הלכות סוכה, או"ח סימן תר"מ סעיף א'; רמב"ם הלכות סוכה פרק ו הלכה א'; רמב"ם פרק ז' מהלכות לולב הלכה י"ט; תוס' במסכת חגיגה דף ד' ע"א ד"ה "לא".
שיעור איסורי שתיה
הרמב"ם, בפרק א' מהלכות חמץ ומצה הלכה א', פסק כי האוכל כזית חמץ בפסח חייב כרת, אחד האוכל ואחד הממחה ושותה. כנ"ל פסק הרמב"ם, בפרק ו' מהלכות מאכלות אסורות, לעניין איסור שתיית דם כי שיעורו הוא בכזית. וכנ"ל גם פסק הרמב"ם, בהלכות תרומות פרק י' הלכה ב' לעניין איסור זר בשתיית תרומה ששיעורו בכזית. לעומת זאת: הרמב"ם בפרק ה' מהלכות נזירות, לגבי איסור שתיית יין לנזיר פסק כי שיעור חיובו הוא ברביעית (ולא סגי בכזית). כך גם פסק הרמב"ם, בפרק ד' הלכה ה' מהלכות מעשר שני, לעניין איסור שתיית מעשר שני מחוץ לירושלים כי שיעורו הוא ברביעית.
עוסק במצווה פטור מן המצווה
פסק המשנה ברורה (סי' תע"ה בשער הציון ס"ק ל"ט) אדם שהיה בליל הסדר "עוסק במצווה" [כמו משמר מת וכדו'], פטור למעשה מאכילת כזית מצה ושאר מצוות ליל הסדר מדין "עוסק במצווה פטור מהמצווה". אולם אם בכל זאת אכל מצה באותה שעה – עולה לו לקיום מצווה, ואינו צריך שוב לאכול כזית מצה לאחר שיסיים את עיסוקו מהמצווה הראשונה. מאידך, פסק השו"ע (סי' ע"א) לגבי אונן: "מי שמת לו מת… פטור מקריאת שמע ותפילה" והוא כמו כן מדין "עוסק במצווה פטור מהמצווה". ושם פסק המשנ"ב (ס"ק ג') "ואם קרא אינו יוצא, וצריך לחזור ולקרות אחר הקבורה".