- יש שרצו ליישב שיתכן וברכת התורה איננה "ברכת המצוות" כדעלמא, אלא כעין "ברכת השבח", ולכן נשים מברכות "ברכת התורה" היות וגם להם חלק בתורה הקדושה, וראויות לברכתה.
ואכן כוונו לדברי הגרי"ז מבריסק זצוק"ל, שכתב כך בשם אביו הגר"ח מבריסק (רמב"ם הלכ' ברכות): "…ושמעתי מפי אאמו"ר הגאון החסיד… דברכת התורה אין הברכה על קיום המצווה של תלמוד תורה, רק דהוא דין בפני עצמו דתורה בעי ברכה, וכדילפינן לה בברכות… דכי שם ה' אקרא. אם כן אין זה שייך להמצווה כלל, רק דהתורה עצמה טעונה ברכה, ונשים פטורות רק מהמצווה של תלמוד תורה, אבל אינן מופקעות מעצם החפצא של תלמוד תורה, ולימודם הוי בכלל תלמוד תורה, ושפיר יש לברך על לימודם…"
אכן על פניו נראה, שדברי הגרי"ז הללו, מהווים תירוץ בפני עצמו לקושיית הב"י, דבאמת אין כאן "ברכת המצוות", אלא דין בפני עצמו שאין לגשת ללימוד תורה בלא ברכה ד"התורה טעונה ברכה" (ויתכן דהוא דאורייתא). ברם, בפשטות הב"י גופא בתירוצו השלישי בא ליישב את קושייתו גם אם נטען שברכת התורה ברכת המצוות היא כשאר ברכת המצוות, ואם כן כוונה אחרת בדבריו לכאורה.
- יתכן גם לומר שעל אף שחכמים לא תקנו בעלמא ברכת המצוות על הכשר והכנה למצווה, כמו עשיית לולב ובניית סוכה ואפיית מצה, מ"מ כל זה דווקא בהכנה והכשר שאינו מוטל על האדם כחיוב "לעשות" זאת, כסוכה שאם אחר בונה לו, או שמצא סוכה בנויה, סגי בהכי ואין צריך דווקא "לבנות". לא כן "ללמוד הלכותיהן" שהינו הכשר והכנה מוכרח לקיום מצוותיהן. היא לא יכולה לדעת בלי ללמוד בפועל. בכזה הכשר מוכרח ומחויב תקנו חכמים ברכת המצוות. ושמעתי שכעין זה גם תירץ הפרי חדש כמדומני.
- בלימוד התורה ישנם כידוע 2 עניינים: א- מצוות העשה של לימוד תורה. ב- אף בלא מצוות העשה האדם חייב ללמוד כי בלא זה לא יידע לקיימם, והוא באמת רק "כהכשר מצווה".
באמת הסיבה שנשים מברכות ברכת התורה גם לבית יוסף, אינו משום "ההכנה והכשר לקיום מצוותיהן", אלא משום שבאמת מקיימות "מצוות עשה של לימוד תורה" ממש כמו גברים, רק בעוד שהגברים מחויבים במצווה זו, נשים פטורות מ"חיוב" המצווה, אך קיום מצוות עשה של לימוד תורה בוודאי עולה להם כשלומדות, כשאר מצוות עשה שפטורות מהן (כלולב וסוכה ושאר מצוות עשה שהזמן גרמא) שאם מקיימות עולה להם מיהא לקיום עשה (ואף מקבלות שכר כ"אינו מצווה ועושה"), למרות שחיוב אין להם.
והנה חזינן דאף להני ראשונים שאין אשה מברכת על מצווה שפטורה ממנה כלולב וסוכה (וכן נוהגים הספרדים), אין כוונתם שלא היה ראוי וצריך שתברך. דלעולם כל היכא שאדם מקיים עשה צריך לברך על זה – גם אם לא "מחויב" בעשה אלא רק "מקיים" את העשה. רק קיימת בעיה: איך יאמרו "וציוונו", הלא אינן מצוות, לכן אינן יכולת בעלמא לברך על מצוות עשה שפטורות, רק משום "בעיה לשונית" כביכול זו של "וציוונו". (וחכמים לא רצו לשנות נוסח הברכה לנשים, בלי "וציוונו"). כך מתבאר מפשטות לשון הראשונים של שיטה זו ר"ת ודעימיה כבית יוסף. אם כי יש שבארו דבריהם באופן אחר, ואכמ"ל.
לאור זה בלימוד תורה דנשים, הן סו"ס מקיימות מצוות עשה גמורה של לימוד תורה (כשאר מצוות שפטורות בהן כאמור, שעולה להם ל"קיום עשה" בלא חיוב עשה). רק כאן אין בעיה לומר "וציוונו", שהרי כשעושות זאת באמת מקיימות גם מצוות עשה של לימוד תורה (ומזה באמת פטורות), ומאידך הלא גם מצוות לעשות פעולה זו של "למידה" שמחויבות ומצוות ללמוד הלכותיהן (כהכשר מצווה). אם כן נפטרה ה"בעיה הלשונית" של נוסח הברכה של "וצוונו" ללימוד תורה דנשים, ומשכך שפיר ראויות לברך.
כלומר הברכה באה להן לא משום ה"חיוב" ללמוד הלכותיהן שהוא רק כהכשר וכנה לקיום מצוותיהן, אלא משום שבאמת כן מקיימות "מצוות עשה גמורה" של לימוד תורה ממש כמו גברים (ממש! כמו שמקיימות מצוות עשה של לולב וסוכה!),ומצוות עשה באמת זוקקת ברכה, רק תמיד נשים אינן יכולות לברך מחמת הבעיה הטכנית של הלשון "וצוונו". עתה יברכו שפיר, שאכן "וצוונו" לעשות בדיוק מעשה למידה זו מכוח ההכשר מצווה דידהו, והרי עולה להם גם לקיום העשה והוא הוא הזוקק ברכה.
