1. קושיא זו הקשה *המהר"ל בגור אריה* על אתר (פרשת ויגש פרק מ"ו פסוק י') [וקדמו פירוש הטור על התורה וספר "פענח רזא", יובאו דבריהם להלן], שאף השיבה כדלהלן:

"…אך קשה איך נשא את אחותו, ולעיל פירש רש"י בפרשת וירא (כ, יב) "וגם אמנה בת אבי אך לא בת אמי" דמשמע אחותו מן האם אסורה, *ויש לומר דהך תנא סבירא ליה דאחותו מן האם אינה אסורה לו, וכך יש תנא בפרק ד' מיתות* (סנהדרין נח.), ושם פירש רש"י דאותו תנא סבירא ליה דהא דקאמר אברהם "אמנה אחותי בת אבי ולא בת אמי" לא שאחותו בת אם אסורה, אלא דקושטא דמילתא קאמר שהיא אחותו מן האב ולא מן האם…."

כלומר נימא דבעל המדרש הנ"ל [שהובא ברש"י] סבר כהאי תנא בסנהדרין נ"ח ע"א-ע"ב שאחותו בין מן האם ובין מן האב מותרת לבן נח. ודלא כהלכה, דנקטינן דאחותו מן האם אסורה לבן נח כדפסק הרמב"ם.

2. והנה *בפירוש הטור על התורה, וכעין זה ב"דעת זקנים" וב"פענח רזא"*, הקשו קושיא דנן, וביארו ע"פ דברי התרגום יונתן על הפסוק בפרשת ויצא (בראשית פרק ל'): "וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה:" שתרגמו: "וּשְׁמִיעַ מִן קֳדָם ה' צְלוּתָא דְלֵאָה *וְאִיתְחַלְפוּ עוּבָּרַיָא בִּמְעֵיהוֹן וַהֲוָה יָהִיב יוֹסֵף בִּמְעָהָא דְרָחֵל וְדִינָא בִּמְעָהָא דְלֵאָה* :" כלומר שדינה בתחילה היתה מעוברת ביוסף, ורחל היתה מעוברת בדינה, וע"י תפילתה *התחלפו העוברים* – גוף בגוף ממש – שדינה נתנה ברחמה של לאה ויוסף ברחמה של רחל.

ונקטו הני קמאי, שהאמהות נקבעת ע"פ *תחילת היצירה והעיבור* ולא אחר *הלידה*, ולכן דינה נחשבת הלכתית כבתה של רחל, ויוסף כבנה של לאה. [ואגב, יש מהפוסקים האחרונים שהביאו ראיה זו לקביעת האמהות בשאלת "אם פונדקאית"].

ושפיר נשא שמעון את דינה אחותו, שכן דינה היתה בת לאה רק למראית העין שהיא ילדה אותה, אך הלכתית נחשבת כבתה של רחל, *כך שאינה אחותו של שמעון מאמו אלא מאביו בלבד –המותרת לבן נח.*

*דא עקא,* שהלא פסוקים מפורשים בתורה מייחסים את דינה *כבת לאה* ולא בת רחל כדכתיב (בראשית ל"ד): "וַתֵּצֵא *דִינָה בַּת לֵאָה* אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ:"  וכן (בראשית ל"ה):

"*בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף* וּבִנְיָמִן:" וצ"ע.

3. יש מהחברים שטענו ,היות ופיקוח נפש היה כאן שלא רצתה דינה לצאת מהעיר, והלא יכלה להיהרג כנקמה ע"י האמורי ושאר אנשי הארץ, ובאין מנס על מנת להצילה נאלץ להישבע לה שישאנה לאשה, ועל אף שאחרי שהביאה לבית יעקב שוב אין סכנה לה, ולכאורה אסור היה לו לקיים שבועתו ולשאת אותה לאשה, שמא נאמר שהשבועה חייבתו ואל לו לעבור על שבועה זו, ומחמת שבועה זו הותר לו לשאת אותה לאשה.

אלא שצ"ע, הלא אדרבא קי"ל ששבועה לעבור על המצווה אינה קיימת והוי שבועת שוא, ואף אם נאלץ להישבע כן מ"מ קיום השבועה הוי "איסור" ואינו תופס. אטו כל היכא שאדם נאלץ להשבע לבטל מצווה תחשב שבועתו כשבועת ביטוי מחייבת לקיימה ולא כשבועת שוא?…

ורצו לטעון שאולי דיני בני נח בשבועתם שאני, שאף אם נשבעו לעבור על מצוותיהם השבועה קיימת. וצ"ע.

ולבר מהכי אף אם השבועה היתה תופסת ומחייבת, מהיכי תיתי שיהיה רשאי לעבור על האיסור בידיים ב"קום ועשה" בכדי לא לבטל את שבועתו, אדרבא היפכא מיסתברא טפי ראוי לו לנהוג ב"שב ואל תעשה" -לא עבור על האיסור בידיים ותתבטל שבועתו ממילא בהעדר מעשה.

4. עוד יש מהחברים שטענו דילמא שאני הכי, דמטרת נישואי שמעון בדינה שהרי לא יהיה מי שישאנה – כדבריה – ובכדי שלא תכחד דינה וזרעה הותר לו לשאת אותה לאשה כפי דאמרינן בסנהדרין נ"ח ע"ב: "תא שמע מפני מה לא נשא אדם את בתו, כדי שישא קין את אחותו שנאמר, כי אמרתי עולם חסד יבנה." ופרש"י: "חסד יבנה – תחילתו של עולם נבנה בחסד, שצוה אדם הראשון לגמול חסד את בנו ואסרה לו והתירה לקין, כדי שיבנה העולם והיינו דכתיב (ויקרא כ) "ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו… חסד הוא" – מה שהתרתי לקין חסד גמלתי עמו:"

*אמנם צ"ע,* דהתם הוי לבנייתו של עולם שלא יכחד לגמרי, שהרי לא יתכן להעמיד מין האנושי אלא ע"י נישואי אח באחות שנשים אחרות אין בנמצא. ולא דמיא להכא כלל שהלא השבטים לא יהיו נכחדים אף אם לא תנשא דינה.

5. אמנם *המהר"ל* בגור אריה הנ"ל (1) כתב בדומה לזה – אולם כל דבריו *אך ורק בהתייחס לקושייתו השניה שם*, מדוע לא שמר שמעון את התורה כפי ששמרו אבותיו ונשא את אחותו שאסורה לישראל אחרי מתן תורה, [אחרי שתירץ שאיסור לבני נח לא היה כאן דאזיל למ"ד שאחותו אף מן האם מותרת לבני נח].

*כדכתב שם:*

"…אבל עדיין קשה הרי האבות קיימו כל התורה וידעו אותה ברוח הקודש, היו מקפידין שלא לישא כנענית – ולא הקפידו על ערוה דהוא אסור מן התורה… ואפשר לתרץ עוד כי תולדות יעקב שהותר להם לישא אחותם הכל היה ברוח הקודש שהותר להם, מפני כי בני יעקב היו עם אחד בפני עצמו – הותר להם לישא ביחד, כדי שלא יהיו צריכין להיות מתחברים לעם אחר. והרי תמצא גבי אדם הראשון שהותר לו לישא את אחותו, כדכתיב (תהלים פט, ג) "אמרתי עולם חסד יבנה", ואמרינן (סנהדרין נח ע"ב) 'חסד עשה הקב"ה עם קין שהתיר לו אחותו', הכי נמי חסד עשה הקב"ה עם בני יעקב שהתיר להם [אחותם]… ואין אומה בעולם נקראים 'אדם' זולת ישראל (יבמות סא.)… לכך היה מותר לשמעון לישא אחותו לבדו. כמו שנולדו עם בני אדם כל אחד תאומה, כך היה עם בני יעקב נולדים תאומות (רש"י לעיל לה, יז). והכל היה ברוח הקודש, כי יעקב שהיה יודע ברוח הקודש – ידע שמותר לשבטים אחותם, כמו שהיו יודעים לקיים התורה ברוח הקודש – יודעים גם כן להתיר ברוח הקודש, ואין זה סותר התורה, כי נותן התורה אוסר ונותן התורה מתיר, כמו שבארנו. וכן הטעם מה שנשא יעקב שתי אחיות, אף על גב שהאבות היו מקיימים את התורה, כי כמו שידע יעקב התורה ברוח הקודש כך היה יודע שיש לו לישא שתי אחיות, והם הגונים לו להעמיד י"ב שבטים עמודי עולם מב' אחיות…"

6. יש מהחברים שטענו, שהואיל והיו בני יעקב כמגויירים, שמה בכדי להחשב כ"ישראלים" לא סגי בלידתם לאבות הקדושים, אלא היו צריכים לעבור כעין הליך גיור להכנס בברית כתולדתיהם שעתידים להכנס בברית במעמד הר סיני, והלכך נחשבים על ידי כך כ"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" שפקע ייחוסם הקודם לגמרי. ולכן הותר לשמעון לשאת אחותו דלאחר שנכנסו לברית שוב לא נחשבת אחותו כשאר גרים שמדין תורה גר נושא אחותו.

אמנם צ"ע, דהנה נחלקו קמאי האם האבות הקדושים והשבטים היה להם דין ישראל או דין בני נח, ברם, להני דסברו דהוו להו דין ישראל משמע שתחולה זו חלה בהם מעיקרא באברהם אבינו כשנצטווה על המילה [או אף לפני כן], ומכאן ואילך כבר נחשבו תולדתיו ישראל אף בלא קיום גיור נפרד לכל בן ובת שיוולד להם. ואף צאצאיהם שנולדו והתרבו במצרים -נחשבו כ"עם ישראל" עוד טרם מתן תורה. ראה רמב"ן פרשת אמור לגבי המגדף שנחלק על רבותינו הצרפתיים וסבר שכל בני ישראל עוד בהיותם במצרים נחשבו לישראל. וראה גם פרשת דרכים שהאריך בזה.

ואם כן שוב נחשבים בני יעקב – השבטים – כאחים גמורים אחד לשני, ואם דינם כישראל הלא חל בהן דין זה מאברהם אבינו ממילא, ולא פקע ייחס אחווה מהם כלל וכלל, כאחים שנולדו להורים גרים -הנחשבים אחים לכל דבר.

אמנם מצאנו *במהר"ל* בגור אריה שם בדומה לזה, ברם המהר"ל נוקט זאת *רק כלפי השאלה השניה ששאל שם*, מדוע השבטים נשאו אחיותם ולא שמרו את התורה עד שלא נתנה כאבותיהם, שהלא בדיני ישראל אסור לאח לשאת אחותו. ועל זה תירץ, שבאמת לא היה לשבטים דין של ישראל – כהני קמאי שכך סברו –  ולכן בכדי להחיל בהם דין "ישראל" הוזקקו לעשות בעצמם "מעשה גיור", ולמרות שטרם ניתן דין גיור, מ"מ קיימו גיור עד שלא ניתנה, וכיוון שאין זה תחולת גיור "אמיתי" כגיור שנצטוו בדיני מתן תורה, שהרי טרם נצטוו בדיני גיור ולא ניתן עדיין גיור חלותי "אמיתי" להיעשות, שפיר על כן אחרי גיור כזה לא הקפידו לא לשאת אחיות, שהרי ממה נפשך הוא, הלא איסור אחות נאמר רק לישראל לאחר מתן תורה, ומאידך לאחר מתן תורה מי שנתגייר אינו אסור באחותו, ולכן נשאו השבטים את אחיותיהם.

ברם, *להדיא מפורש בדברי המהר"ל שאין בזה בכדי לענות על שאלתו הראשונה, מדוע נשא שמעון אחותו מאמו שאסורה על בני נח*, וזקוק עדיין לתירוצו הראשון, דאזיל למ"ד שאין איסור אחות לבני נח.

*כפי שכתב שם:*

"אבל עדיין קשה, *הרי האבות קיימו כל התורה וידעו אותה ברוח הקודש, היו מקפידין שלא לישא כנענית – ולא הקפידו על ערוה דהוא אסור מן התורה,* ויש מפרשים *כי שאני קודם מתן תורה מלאחר מתן תורה,* כי כל האבות היו מקיימים את התורה כולה – אך *צריכים היו לקבל עליהם את התורה כגרים שנתגיירו*, לכך היו כקטן שנולדו. *פירוש להך מילתא בלבד -לענין קבלת התורה לא שייך בהם ענין אחוה שיהיו אחים לענין עריות,* שלא נולדו בחיוב המצוה אלא הם קבלו מאיליהן, *להך מילתא הוו כגרים שאין עריות בהם.* ולפיכך *כל עריות שהן מן התורה שנתנה אחר כך – לא היה נוהג באבות;* כגון יעקב נשא שתי אחיות, ועמרם דודתו, ויהודה היה מייבם את כלתו, אף על גב דמן התורה אסור, והם היו שומרים את התורה, הרי אם מצד התורה אתה בא לאסור והם קבלו אותה עליהם – לא היו להם בזה קורבה, *אבל קורבה מצד עצמם לא נתבטלה.* "

7. ואגב, *הרמב"ן* בפרשת וישב (פרק ל"ח פסוק ב') הקשה על דברי חז"ל שסברו שתאומות נולדו לכל שבט ושבט, ונשאו את התאומות לנשים, כיצד יתכן הדבר, הלא אחותו מאמו אסורה לבן נח.

*ראה דבריו:*

"…ורבותינו (שם פד יט) נחלקו בדבר – אמרו, *רבי יהודה אומר תאומות נולדו עם השבטים ונשאום,* רבי נחמיה אומר כנעניות היו… ויתכן שלא הקפיד רבי נחמיה בייחוסן, שלא נתכוון אלא לומר שנשאו מנשי ארץ כנען, אבל היו מן הגרים והתושבים הבאים מכל הארצות או עמוניות ומואביות ומיתר העמים, כי לא נתכוון רק לחלוק על רבי יהודה שלא נשאו אחיותיהם, שאחותו מן האם אסורה לבני נח (סנהדרין נח:): *ולדעת רבי יהודה יצטרכו בני לאה לשאת תאומות ששה האחרים והם ישאו שלהם* …"

כלומר מיש שסבר שהששבטים נשאו את התאומות, כוונתו שכל אחד מבני יעקב נשא את תאומת אחיו לאשה -ולא את תאומתו שלו, ודווקא את התאומה שהיא אחותו מאביו ולא אחותו מאמו -המותרת לבני נח. כלומר, ששה בני לאה נשאו את שש אחיותיהן שאינן מבני לאה, וכן ההיפך ששה בני רחל בלהה וזלפה נשאו את שש האחיות בנות לאה.

אמנם עדיין אין בזה בכדי ליישב את נישואי שמעון בדינה שהיא אחותו גם מאביו וגם מאמו -שאסורה על בן נח.